|
3/6/2005 23:44
|
סאלוש
|
מאת:
|
|
מתבוננת - דברים מרעננים כתבת
|
כותרת:
|
לא כל יום יוצא לי לקרוא מחשבה חדשה באמת. אולי לא המצאת את זה, אבל אני על כל פנים לא קראתי/חשבתי על כך מעולם.
שאלתי את עצמי תמיד איך קרה שמנהג כזה של דיכוי גברי החזיק מעמד. בד"כ לנו הנשים יש מונופול די נכבד על הדיכוי (לא על כולו - יש דיכוי נפשי די מסיבי גם לגברים. לפחות על הצדדים הפיזיים ברובם). והנה את מצביעה על האלמנט של הדיכוי הנפשי שקיים כאן. כמה נכון. אני לא אשכח לעולם את פניה של דודתי אחרי הברית של בנה. אנחנו באנו שמחים ועליזים לבית שלהם, לחגוג איתם אחרי הברית, ולא הבנתי מיד למה היא בדיכאון כזה, מסתגרת עם בנה הבוכה בחדר ולא מוכנה לצאת משם. היא לא רצתה לעשות ברית ולא עמדה בבכי הממושך של הבן שלה.
אין לי מושג מה יש לי בבטן, ואני לא יודעת אם אעמוד בלחץ החברתי ולא אעשה ברית (המחשבה על המלחמה הזו עושה לי רע כבר מעכשיו), אבל ללא ספק תרמת לי נקודה חשובה לעניין.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|