|
4/6/2005 06:33
|
שרון-ש
|
מאת:
|
|
כולי רועדת.
|
כותרת:
|
כשבני נולד כל כך לא רציתי למול אותו. התנגדתי בכל כולי וכל מאודי. היה לי כל כך רע מהמחשבה, מהרעיון החולני והמיושן (בעיניי) של לחתוך את איבר המין של בני שזה עתה נולד. והידיעה שאי אפשר לבצע את הפעולה האיומה עם אלחוש (באוסטרליה) גרמה לי להתנגדות נוספת.
הוצאתי ה-מ-ו-ן חומר מהאינטרנט והכל נפל על אזניים ערלות. בעלי לא הסכים בשום פנים ואופן לשמוע. הייתה מריבה גדולה, ולא עזר לי שום דבר.
אני קוראת את הדברים וכל כך כועסת. כועסת על בעלי שהכריח אותי. שונאת את המוהל שנאת מוות (מתבוננת, כל כך צדקת בדברייך!). כועסת בשם בני על העוול שנעשה לו, על הסימון בגופו שהיה שלם ואיננו עוד. משום מה, לא נראה לי שלאלוהים כפי שאני מבינה אותו יש רצון וצורך להכאיב לנו ולסמן אותנו, לגרום לנו למום. הוא ברא אותנו שלמים ומושלמים. למה להטיל מום?????
בני היקר, אני מבקשת סליחה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|