אמי נפטרה לפני 6 שנים, כשהגדולה שלנו היתה בת שנה ו-9 חודשים. מאז נולדו עוד שניים שלא הכירו אותה אישית, והגדולה מתגאה שהיא היחידה מכל הנכדים שהכירה אותה..
לדעתי ונסיוני עם ילדי - לספר, שהיא מתה. לספר, במקום ובזמן הרלוונטים מה היא אהבה. לספר מה היא היתה עושה בשבילנו כילדים (למשל, בעונת הרימונים אני מספרת להם שכשהיינו ילדים אמא שלי היתה מכינה לנו קערה מלאה גרגירי רימונים, וכמה היא היתה טורחת בשביל שאנחנו נחסל אותם ברגע). לספר מה היא היתה עושה עם הגדולה שלנו. לספר תוך כדי התבוננות בתמונות - שלה עם המשפחה שלה, עם סבא, איתנו כילדים, עם הגדולה שלנו. דרך התמונות מוחשי יותר להבין מי היא היתה.
להסביר, מה זה "מתה" בדרך שילד יכול להבין. בפעם האחרונה שהיינו בבית הקברות (אנחנו הולכים לשם ביום השנה וביום ההולדת שלה, וגם כשאנחנו מטיילים באיזור. הילדים מכירים טוב את המקום), הקטנה ניסתה להרים את המצבה ושאלה אם באמת אי אפשר לראות את סבתא מתחת.
לדבר על הפרידה, העצב, הקושי - כשזה עולה מהילד, ובדרך שהוא יכול להבין. אפשר להעזר בספרים כמו מעשה בחמישה בלונים, המדבר על אובדן ופרידה, והסיפור של אלונה פרנקל על הציפור המתה, שאיני זוכרת את שמו.
לאפשר "מגע" בכל דרך שמתאימה לך ולילדייך. אנחנו הישארנו בבית של סבא ארון אחד ובו בגדים וכובעים שהיו שלה, קופסא עם תכשיטים, צעיפים. הנכדים מתחפשים, לובשים, מרגישים. לפעמים אנחנו מזכירים שזה היה של סבתא ולפעמים לא.
מאמינה שתמצאי את הדרך המתאימה לך ולה.
ודרך אגב, בעקבות המלצה של ליהיא לפיד הגעתי לפורום "בנות ללא אם" בתפוז. מישהי מכן מכירה? ממליצה? מכירה משהו אחר טוב?
תודה יסמין
|
תוכן התגובה:
|