ובדבר ההחלטה על הטיפול, סתם משתפת אותך במשהו מהמשפחה. לא בכוונה לעשות מקבילות, אלא שיתוף.... לאחותי היה סרטן בראש, מח. היתה בגיל ההתבגרות המוקדם. לקח זמן להתייחס לסימנים שהאמת, היו שם ככל הנראה הרבה זמן. בניתוח, היתה התלבטות. במהלך הניתוח, לא לפני. ההתלבטות על הכמות ואיזורים שיש להוריד. האפשרויות היו, להוריד הרבה, ולקחת מקדם בטחון גדול סביב הגידול, מה שהיה משאיר אותה נכה לצמיתות, או, להוריד פחות, ולקוות לטוב. אמה שתחיה, החליטה במקום לנסות את הפחות.... הילדה היום, אמא לארבעה. אשה ורעיה מאושרת, עם גפיים זזות וחיים נורמטיביים.... אין ספק שההחלטות כבדות. וגם אין ספק שחוסר האונים מול סבל (גופני או נפשי) של הילד שלך, הכי שלך בעולם, הוא סבל שגדול עלינו. לא נראה לי שאפשר, או שהיתה תכנית על שתכננה את זה אבורנו. אבל זה קורה. יותר מדי... בכל מקרה, המון בראות לכולכם, ובמיוחד לו....
|
תוכן התגובה:
|