עליתי בחזרה את שנים וחצי הקילוגרמים שירדתי. עליה איומה בשבועיים.
בטיולים אמנם לא נכנעתי לארטיק המשפחתי, אבל בימים שהייתי בבית, עם אורחים או רק עם ששה ילדים, טרפתי. חטפתי ונשנשתי בלי הכרה. ו-כן, זה בהחלט תלוי במה שיש בבית. כי אם יש אורחים אז יש עוגות ופיצוחים ובכלל התחושה של חוסר מסגרת הוציאה גם אותי מהמסגרת. בארוחות החג התמלאתי מהחלות, והבראוניז שאחותי הביאה.. חבל על הזמן...
ביום ששי חמותי שלחה את השקית השנואה עלי- מרשמלו ובמבה לילדים. אלו הדברים שהכי מגעילים אותי, ומצד שני בשעות משבר (שעת לילה מאוחרת ואני לבד עם תינוקת שמתעקשת לשחק ולא לישון.)אני מגיעה גם לדברים האלו. איכס, אני נגעלת מעצמי.
ממש אידיאלי דיון הממתקים שנפתח כאן כי הנושא נעוץ עמוק ביחסים המשפחתיים שלי. התפיסה של בעלי מאד שונה משלי. הוא אמנם לא חושב שסוכיות גומי זה מזון בריאות, אבל גם לא חושב שזה מזיק. (טוב סוכריות גומי זה גם לא טעים לי אז בכלל לא מהווה פיתוי, אבל לשם הדוגמה) אנחנו נישאנו צעירים מאד ואני ככלה צעירה נשאתי עיניים בהערצה למטבח העשיר של חמותי. עשיר מבחינת מגוון המזונות אך יחד עם זה עשיר קלוריות. היא מבשלת לארוחת שבת לכל אחד את סוג הדג שהוא מעדיף ועוד 3 סוגי בשר פלוס אורז (לבן כמובן)תפןח אדמה עתירי שמן ושפע סלטים מבושלים, נוצצים גם הם משמן.
נקניקים ונקניקיות היו מזון לכל דבר בבית הזה. בעלי הצעיר תמיד הילל את הבישולים של אמא שלו. ותמיד הרגשתי את הניגוד למטבח האשכנזי האנמי יחסי של אמא שלי. מתוך תחושת הנחיתות הזאת התגבש לו המטבח שלי, גם מתוך התפרנות שבה חיינו כזוג צעיר. מה גם שעד ללידה השלישית לא סבלתי מעודף משקל. הבעיות והמודעות התגבשו אצלי עם השנים. אני ממש לא קרובה לאגף שלך, סאלי מבחינת דגנים מלאים/נבוטים או חרם על מוצרי חלב, אבל משתדלת שהארוחות תהיינה מאוזנות, הרבה ירקות טריים, מיניום מונוסודיום גלוטומט (מצרך חובה במתכונים של חמותי). אבל מי שעושה בבית את הקניות זה בעלי ותמיד תמצאו במקפיא חבילת נקניקיות (אני מצידי משתדלת להתעלם ממנה אבל בשעות לחץ ומשבר בהחלט עשויה להוציא אותה לארוחת צהריים)וממתקים, הו הממתקים. הם תמיד שם. לפני שנים הילדים בקשו ממתק סבסיב השעון. בעשור האחרון החלטנו שמותר ממתק או שניים ביום, אחרי הארוחה ובארוחת 4. אני משתדלת לנתב את זה למשהו פחות מזיק. אבל מי בכלל רוצה ביילגה (או פרי חלילה) כשיש ביסלי? או בננית (בעעעע).
וכשאני מבקשת מבעלי לא לקנות את הזבל, התתפיסות שלנו מתנגשות כי הוא חושב שילדים יכולים לקבל קצת צבע מאכל וכלום לא יקרה. הוא קונה את מה שהוא אוהב, את מה שהילדים אוהבים ואת מה שזול וזה כמובן לא הולך עם מזון בריאות (מה שזול הוא הכי מגעיל, צבעוני ומושך את הילדים). ואני משתדלת לא לשדר היסטריה מול הדברים האלה אבל המסר שלי הוא נורא בעייתי, מצד אחד אני מראה את הגועל שלי, ואת החרדה שלי ממה שזה עושה למערכות שלהם, זה מתקבל די בשלווה כי יש את הקונטרה מצד בעלי, מצד שני, בשעות משבר גם אני נוגעת כאמור בחלק מהזבל הזה. וכשאני חושבת על זה עכשיו- אז אם ככה- בטח שלא לוקחים אותי ברצינות עם הפחדות על היפראקטיביות, סרטן ולחץ דם.
איזה נאום הרבצתי כאן, וסך הכל רציתי לקטר על שניים וחצי קילו. אבל ככל שאני חופרת בזה אני מרגישה יותר במילכוד כי אני מתנדנדת על שני קצוות גם בהתנהגות שלי וכתוצאה מכך ביחס שהיא גוררת. אני או האמא ההיסטרית שנגעלת מכל מה שלא ירוק טבעי או הזללנית המאוסה שחיסלה חבילת שוקולד בלילה.
זהו לבנתיים כי יש עוד עניינים לטפל בהם כאן.
|
תוכן התגובה:
|
