אני מאמינה בכל ליבי שהילד במצוקה ומה שבעלך אומר לך, (לא זוכרת את הניסוח המדויק של ההאשמה כלפיך) הוא דבר נורא ואיום. כנראה שהוא מתוסכל בעצמו ואין לו משהו מוצלח יותר להגיד. הדבר החשוב הוא פתרון כרגע ובעלך אולי צריך שתעמדי מולו ותגידי לו את זה (אם עוד לא עשית זאת כמובן). אם תהיי מספיק בטוחה בעצמך שאת לא זו שיצרה את המצב הוא יעזוב את זה לדעתי ואולי תהיה לך כבר טיפטיפונת הקלה. בכל מקרה אני מאוד מסכימה לגבי אבחון נוסף ויתכן אף שיש לו למשל בעיה בויסות החושי בנוסף. אני כן הייתי מנסה לשבת איתו לשיחה, רק את והוא ולהגיד לו שאת מרגישה שקשה לו ואת בטוחה שהוא לא היה רוצה להרגיש כמו שהוא מרגיש ושאת תשמחי מאוד אם הוא ימצא לנכון לשתף אותך אולי אפילו בחלק מהתחושות שלו. בשביל שזה יקרה את צריכה ליצור מצבים שבהם את והוא לבד באותו חדר, נניח את שוטפת כלים בזמן שהוא יושב לאכול לבד ליד השולחן או משהו כזה. אני ממש מרגישה הזדהות עם הקושי שלו למרות שמעולם לא קיללתי או הרמתי יד על הוריי. בא לי לחבק אותו. לדעתי הוא פשוט במצוקה כלשהי והדבר האחרון שהוא צריך זה נוקשות, הנוקשות שאת מתארת מצד בעלך לדעתי קטלנית. כמובן שגם הזדהות טוטאלית מצידך לא טובה אבל יש בה יותר פרצות לתקשורת עם הילד. הייתי גם מנסה את שיטת אדלר חיבוק
|
תוכן התגובה:
|