לא חושבת שרוב הבתים מתנהלים כמו שלנו. אצלי טוענים שספרטה קרובה יותר למודל הקיים. ילדים ממושמעים מאוד, עם גבולות ברורים וכבוד (הדדי, כמובן. גם אנחנו לא מכנים אותם בשמות או כינויים מעליבים). לא הייתי עוברת בשתיקה על קללות ועל אלימות פיזית, פשוט לא. היו לנו כמה מקרים בהם הילדים "נשטפו" על התנהגות שאינה לרוחנו. אחת עם הגדול שהתרגז על אחיו הצעיר ממנו, והודיע שהוא בורח. הצעיר כ"כ הצטער שייבב והתחנן שאחיו לא יברח מהבית. אח"כ לא נתן לו לזוז ממנו. אחרי התקרית שוחחנו עם הגדול הסברנו לו כמה ציער את אחיו ואמרנו שזו לא הדרך. מקרה אחר בו מס' 2 הפעיל ילד אחר שיחבוט במס' 1 (למרות תכניותיו ההוא לא היה משת"פ, לשמחתינו). מיידית הורחק, והוסבר לו שאם יש לו משהו כנגד אחיו מוטב שיגיב עצמאית ולא יפעיל אחרים וטוב יותר אם יפנה אלינו לסיוע.
אני לא מכירה הורים שממש מתמוגגים מאלימות של ילדים כלפי אחיהם או כלפיהם. אני מכירה חוסר אונים וחוסר רצון להתמודד כי זו עבודה קשה. לדעתי ההתמודדות עם האלימות הזו לסוגיה היא קלה יותר מאשר ההתעלמות ממנה (כי היא רק משתכללת! והופכת את החיים יחד עם הילד האלים לבלתי נסבלים לסביבתו).
רוב מעשי האלימות (פיזית ומילולית גם יחד) נובעות מערך עצמי נמוך. אני רואה את זה כנורת אזהרה שאם נתעלם ממנה בסופה של דבר תכבה או תהפוך לרקע קבוע ממנו מתעלמים. לכן יחד עם הגבולות הברורים יש לחזק את הילד ואת מקומו בבית ובחברה, לתת לו תשומי לא רק במצבי דחק, אלא לתת לו סיבה להמנע מההתנהגות הזו (דוגמא? אם תקרא לי מטומטמת לא נצא לטיול אפניים בשישי הקרוב, כי אני לא ארכב עם מי שקורא לי בכינויים מעליבים. אני מציעה לך לחשוב על הדברים שאמרת...). הכי קל לנו "לקנות את ילדנו במשחק חדש, מחשב טלויזיה וחוגים, הרבה יותר קשה להקדיש להם באמת מזמננו 1:1 (גם אצלי זה כך, אני לא חיה על ענן!).
|
תוכן התגובה:
|