אולי זה מקרה גבולי (ואולי בכלל לא), אבל זה שהיא רוצה לעגן את הזכויות שלה זה לא דבר בלתי לגיטימי. קודם כל: אדם לא צריך לעבוד 48 שעות בחודש כדי להיות מוכר כעובד משק בית. עוזרת שעובדת פעם בשבוע כמה שעות היא עובדת משק בית ומגיעות לה זכויות של עובד כולל ימי חג, חופשה שנתית, הבראה ופיצויי פיטורין אם מפוטרת אחרי שנה של עבודה והכל יחסי להיקף המשרה. עקרונית זה לא מופרך שהיא מבקשת שתכיר בה כעובדת, וזה גם מקנה לה ביטוח במקרה של תאונת עבודה. אם היא עובדת כל חודש 20 שעות זה בהחלט נראה לי סביר, וכן, אם היא עובדת יותר משנה ומפוטרת מגיעים לה פיצויי פיטורין (שזה עלות שכר חודשית ממוצעת) וגם זכויות אחרות כגון דמי הבראה וחופשה שנתית, הכל יחסי להיקף המשרה שהיא עובדת. מה לעשות? לעובדים יש זכויות. אין סיבה דרך אגב לשלם לה סכום קבוע לבט"ל כל חודש, את מקבלת תלוש לחצי שנה אחורה ומשלמת בדיוק לפי היקף השכר, ועקרונית היא גם אמורה להשתתף ב-2.5% נדמה לי. ודרך אגב, זה לא שאם את לא משלמת לה ביטוח לאומי אז היא לא זכאית לזכויות אלה, כהל תלוי באופן ההעסקה. אם מהותית היא שכירה מגיעה לה. את קוראת לזה "בייבי סיטר" וזה נשמע לנו כמו נערה שבאה לכמה שעות פה ושם לקבל דמי כיס ואז זה לא מעשי ולא מקובל על שני הצדדים, אבל כנראה שמדובר במישהי שזה עיסוק קבוע ומשמעותי עבורה, אם כי יש חוסר קביעות בהיקף השעות שהיא עובדת. שאלה נוספת היא גובה השכר. בדרך כלל, כאשר מדובר בעבודה אקראית ולא סדירה פה ושם, ששני הצדדים לא מעוניינים למסד אותה כעבודה שכירה המקנה זכוית אז התשלום לשעה הוא (או אמור להיות) בהתאם גבוה יותר ובאמת מגלם את הזכויות שלא ניתנות. האם זה המקרה? אם כך, ייתכן שיש מקום לשאת ולתת מחדש על תנאי ההעסקה.
|
תוכן התגובה:
|