אני מצטערת, אבל לגמרי מעדיפה לטפח את הזהות האישית של כל אחד מילדי ולא להכניס אותם לתבניות קולקטיביסטיות. זה שאיני רגישה לנושא השואה, או שאיני מחוברת למשפחת השכול, רק שאני בוחרת בחיים. בחיים השפויים והיום-יומיים שלי. בדיוק כפי שבחרתי בלבנון השניה לא לחשוף אותם לעובדה שעפים מעלינו וסביבנו טילים ולחיות בפחד או להתפנות ולהטלטל מאירוח אחד לאחר, כך במודע, אני בוחרת לחסוך מהם את הזוועות. לא מאפשרת לראות טלויזיה (בין כה וכה זה במינון נורא נמוך בבית שלי), לא מספרת כי אני צריכה ללכת לבית העלמין (אם אני בוחרת להיות שם). את האמון שאני רוכשת (או לא) לגננת או למורה הספציפית אני לא יכולה להעביר אוטומטית למי שאחראית על הטקס. נדמה לי שבכיתה א' חסכנו מהילד את הטקסים של יום הזכרון ויום השואה ופשוט הכרזנו על יום בית. אבל העיסוק בכותרות; בששת המליונים, בקדיש, במגש הכסף, וביריות האקדח של יגאל עמיר לא נראה לי מתאים לגיל הילדים.
ולגבי טיפוח הגאווה הלאומית, אני חושבת שיש דרכים משמעותיות יותר לעשות זאת. למשל? להתגייס לעשיה התנדבותית לטובת הקהילה, לגלות אכפתיות (גם אם זה "רק" לאסוף אשפה באזור בו אנחנו מטיילים, או להושיט יד לעזרה לאדם שאינך מכיר), להטמיע ערכים של סובלנות, אהבה ואיכפתיות לכל אדם באשר הוא. ואני לא אהיה פופליסטית ואזכיר מה צומח (גם) מטיפוח רגש של לאומיות לא מווסתת (למרות שזה ממש על קצה המקלדת).
|
תוכן התגובה:
|