על רגל אחת.... מסכימה כי אכן באמריקה יש גאווה והצדעה שכמובן לישראלי המתבונן נראה לגמרי שטחי ולא ברור, אבל לאמריקני ברור מאוד: דגל, המנון בכל אירוע ובכל משחק ספורט הכי פשוט שיש והצדעה לדגל מדי בוקר בבית הספר הם עניין לאומי - לא דתי.
העניין של דת/לאום הוא משהו שקשה מאוד ליישם בארץ (לצערי כמובן). עם ישראל, בבסיסו הוא עם שמבוסס על דת, גם החילוני הגמור בסופו של יום הוא יהודי, בן דת ישראל שאגב אותם "עומדים עלינו לכלותינו" ישמחו להזכיר לו שהוא יהודי בן דת משה....
דווקא ימי הזכרון ויום העצמאות הם הם אותם ימים לאומיים, שיכולים להיות שייכים לעם ישראל באופן "לאומי" ימי זכרון נועדו כדי שנוכל להתייחד ולזכור, במיוחד אלה שאין להם קשר לשכול באופן אישי (כי לאלה כל יום הוא יום זכרון פרטי וכואב), יום שבו זוכרים את שהיה, זוכרים ולא שוכחים את שהיה, ולא מייפים את שהיה, זוכרים ומנסים בכל הכלים האפשריים למנוע הווה ועתיד כמו העבר אותו אנו מצווים לזכור ביום זכרון.
ילדי ישראל (בארץ ובתפוצות) נולדו לעם ולמציאות מסויימת, יש דרך ספירלית להעביר את הנושאים המאוד מאוד קשים האלה, אין צורך לזרוק אותם ישר לשירי "שריפה אחים שריפה" או "שחמט" של חנוך לוין, אבל יש חשיבות להסביר, כי צר לומר לכן אבל ילד שלומד לקרוא ימצא מהר מאוד את הדרך לדעת על דברים כאלה ועדיף שזה יהיה עם תיווך מתאים של בית ספר והורים. טקסי יום הזכרון הם לחיים, כי המתים כמו שאומר המשפט הידוע "במותם ציוו עלינו את החיים" , אז הולכים לטקסים, זוכרים, ובוכים וכואבים וממשיכים - אחרת כולנו נהיה כאן מתים מהלכים.
טוב קצת התפזרו כאן המחשבות והרגשות, וזה עולה כל שנה וזה ללא ספק כן בעסה של דיון, בעסה של נושא אבל זה מה יש. ימי זכרון אינם סיפורי האחים גרים (עליהם באמת אפשר לדלג אם רוצים...) אלא חלק מהמציאות של חיינו. בל כשמם כן הם - זכרון. ולילדים להעביר שהשואה נגמרה ויש היום מדינה. וביום הזכרון אפשר תמיד להדגיש את הכמיהה לימי שלום, ועד אז נגן על עצמנו. כי זה מה שיש.
ובבנין ציון ננוחם
|
תוכן התגובה:
|