בהמשך לדבריה של מירב, ובנימה מאד אישית. ככל שאני תופסת, הרצון החזק ביותר של השבט (שאני חושבת שהוא הוא האלוהים), הוא לשמר את עצמו. את הייצור הבלתי פוסק של עוד ועוד פרטים, וההשמדה הבלתי פוסקת של אלו שנתבלו. נדמה לי שמה שנתפס לעיתים כבחירה אישית אינו אלא מכניזם שבטי עטוף כדבעי שתכליתו לשרת את אותה מטחנת נשמות שממתינה לנו שם בסוף, ואין איש יודע האם איננו משרתים אותה בעיקר בעצם הרגשותינו הנמסרים באותו רגע נורא של חידלון. העקידה, התלישה מכל מה שתפסת, הבדידות, היאוש המוחלט. שרה, אני הייתי בגיא צלמוות ויראתי רע - כי הייתי לבד. אולי מי שמאמינים בחיי עולם הבא, יכולים לשאת את הנידונות, לפחות רוב ימי חייהם. אך מי שלא בדיוק - טעם הסעודה האחרונה אינו מש משפתיו בכל יום, והגיליוטינה מעיבה מעל.
|
תוכן התגובה:
|