5/8/2002 02:00
|
ריש
|
מאת:
|
שרה, אל תדון אדם עד שלא תעמוד במקומו
|
כותרת:
|
אני לא מקנאה במי שעומד/ת בבחירה הנוראה הזו. אין לו/ה חיים קלים גם כך. הרי כל מה שהוא/היא רוצה לעצמו/ה ולילדו/ה הם חיים באיכות סבירה. בעיני 'המבחן' הוא מה הייתי מאחל לעצמי. אילו חיים הייתי מעדיף לא לחיות, איזו נקודת פתיחה כ"כ קשה ובלתי נסבלת עד כי עדיף מותי. אני באופן אישי לא יכולה לסבול תלות. תלות מביאה אותי לידי טירוף. העונש האולטימטיבי שלי היה להיות מגובסת חודש וחצי ולשקול כל קיפצוץ אל עבר השירותים, לא כל שכן נכות פרמננטית. אני בפירוש מעדיפה את 'הדרך הקלה'. יותר קל לי להיות אקטיבית ולסיים את חיי אם הם אינם מספקים אותי. זו אני, אלה המגבלות שלי. אבל עזבי אותי, לפני כמה שנים היה מקרה מזעזע באיזור כפר ויתקין, אב רצח את בנו והתאבד. הבן סבל מפיגור קשה להורים לא היוילדים נוספים, האב חלה במחלה סופנית וחשש לגורלו של הבן. מי לוקח אחריות לגידולו של אדם מוגבל אם אין לו הורים? לאיזו דילמות מוסריות קשות עוד יותר ניתן להגיע? מה 'קל' ומה 'קשה'?
מי אנחנו שנדון את אותם אנשים מעונים לשבט או לחסד?
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|