|
10/10/2002 00:50
|
רותי קרני הורוביץ
|
מאת:
|
|
סליחה על הפלסטר הסתמי, לא יכולתי להתמקד. שמחתי להפחיד
|
כותרת:
|
נא הכירו את חברי הטוב ביותר: הפחד. זה שלא מרפה ומזכיר לי שכל עוד אנו בני תמותה, אנו חשופים לאבחה אלימה ביותר שנוטלת את נשמתנו, ומטילה צל על חיינו. אני נוטה להאמין שהיסוד האלים הנובע כאמור מאותו ידע על גורל צפוי מראש, הוא שמשתקף בכל מעשינו ומכתיב את אופיים. במיוחד נושא ההורות, שאין לראותו כמנותק מאותו מכניזם של חיסול, שאיך שלא תכבס ותייפה ותצדיק אותו הוא חיסול הוא חיסול הוא חיסול. ואיריס, האופטימיות שלך חוצצת בינינו. איני יכולה לחלוק אותה איתך. והתובנה הזו מכתיבה גם את נושא הגבולות, (שמאופרה אחרת? אולי רק לכאורה), והופכת את ההורות למאבק קיומי מאופרה אחרת. שמנסה להמלט מאותו סדר של גלגל ענק, ותורנות תפקידים. ואין בכל האמור לעיל, מנקודת מבטי, כדי למזער את האושר, העדנה, העונג שכרוכים בהורות חוזרת. להיפך. הכאב רק מבליט את היופי שאיני מפסיקה להאמין שאנו מוסרים מרצון, רצון מוכני של מי שרואים בהריון ובהורות מחמד, מגמדים עצמם בשיטות מגוונות כדי לשמר את התחלופה הזו של פרטים, ומכחידים בתוכם את זה שנהנה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|