קשהקשהקשה קשה מאד היום הזה. אני יודעת שמה שעוזר לי זה להתנתק, במיוחד מכל מה שויזואלי (חדשות רק דרך הרדיו). עוזר לי מאד הנוכחות הממשית של הילדים, לשקוע בעולם שלהם, במשחק בדימיון בסיפור. ובכל זאת, גם אני בכיתי היום. אי אפשר לא לתת לדברים לגמרי לגעת בנו, ותמיד מוות כזה, של ילדים עם אימם, יהיה קרוב כל כך לאמהות אחרות. אני באופן אישי לא נעזרת בתפילות, יצור אתיאיסטי שכמוני, אבל התמיכה והאפשרות לדבר על זה עם חברות ועם אחותי זה כן, תמיד חשוב לי. אסנת, אני ממליצה לך מאד לפנותלשירות הפסיכולוגי חינוכי במקום מגוריך, ולחשוב איתם ביחד איך מדברים עם הילדים. בעקרון, חשוב לשמוע אותם, לאפשר להם לשאול את השאלות הקשות, לבטא את הפחד בדרכים מילוליות או לא מילוליות, ולהראות להם שאת מוכנה להקשיב לזה, להכיל את הרגשות. כדאי לומר להם משהו על איך אנחנו מרגישים - שגם אנחנו עצובים ודואגים, אבל שאנחנו עושים הכל כדי לשמור עליהם, ושיש לנו צבא ששומר עלינו, ושיש מי שעוזר שמקרים כאלה לא יקרו. חשוב שהמסר יהיה אופטימי, אך לא מתכחש למציאות הקשה.
|
תוכן התגובה:
|