22/12/2002 01:07
|
סאלוש
|
מאת:
|
אני עוד כאן
|
כותרת:
|
התגובות שלכן כל כך מרגשות אותי, כמה אהבה אני מקבלת פה זורמת אלי מכן. עכשיו הקטנטנית הזו במנשא, לא ממש נרדמים אבל אוכל לא רוצים כרגע אז יאללה נשאיר קצת במנשא. הסתכלתי על כל העשרות הודעות שכתבתן לי ואין סיכוי שאענה עליהן, ואיפשהו ראיתי שהתיחסת ענבל למה היה אם הייתי יולדת בבית חולים. אני ממש לא רוצה לדמיין אפילו את האופציה הזו. כל כך ברור לי שזה היה אסון הרבה יותר גדול... רק המחשבה על מוניטור בשכיבה (אפילו לציר אחד, לא כל שכן 20 דקות או חצי שעה), ולהתמודד עם הרבה מטפלים זרים שבטח לא הייתי יכולה לצעוק עליהם בציר: תשתקו! :) ושלב לחיצות של שעה ורבע במים בכריעה, לא רוצה לדמיין מה היה קורה אם זה היה במיטה. ממש לא. בטח ואקום או קיסרי (אחרי כל הצירים האלה, אלוהים! מילא מהתחלה...) קודם כתבתי נורא מהר ובקיצור כי לא ידעתי מתי תתעורר (בעוד 5 דקות? בעוד 4 שעות ואז איזה פראיירית אני שאני לא הולכת לישון?) אבל האמת היא שאני כן מתמודדת די טוב, אני חושבת. היא מקסימה ביותר הקטנה הזו וממש אושר להסתכל עליה. רגעי השבירה זה בלילה אחרי שעות של הנקה כשהיא מתעוררת שוב להנקה לפני שבכלל הספקתי להתאושש. בינתיים הנקה בשכיבה כואבת עוד יותר (לא מצליחה לחבר אותה טוב* אז אני לא יכולה עדיין. להנקה במנשא מול המחשב אני מקווה גם כן שאגיע מתישהו... זהו אז שוב כל כך נהניתי לקרוא את מה שכתבתן לי (לא רק כאן, אלא בכל הדיונים האחרים גם כן, אני עכשיו קראתי את הכל) וזה מחמם לי את הלב (שגם ככה עובר טלטלות עכשיו). איזה כיף להכנס לכאן. תודה מקסימות. וענבל כן לא שכחתי אותך אנחנו נדבר. דוריס בסוף לא באה היום אז נקווה שתבוא מחר ויאללה שהקטנה תפסיק להתעלל בי.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|