22/12/2002 11:37
|
ורד
|
מאת:
|
סאלוש- זוכרת את הספר על הבכי?
|
כותרת:
|
זה שכתבת עליו כאן לפני חודשים ספורים. סיפרת שם על איך את משתמשת בו, בבכי, כדי לחבק את עצמך. ושלפעמים צריך פשוט לבכות. אז אולי סתיו עוד לא נותנת לך ממנת בכייה, אבל זה אולי מפני שעכשיו זה הזמן שלך לייבב מעט. או הרבה.
קראתי רק חלק מהתגובות לפני (בכל זאת, לא כולנו כאן בחופשת לידה. חופשה הא? מצחיק מאוד), וכן, אני מצטרפת לכל אלו שהחזיקו לך אצבעות ללידה אגדתית. אולי מפני שהלבטים שלך הזכירו לי מאוד את עצמי. רציתי שמישהי כמוני, לא איזו אמזונה שמחוברת לגוף מלידה, וכולה פקעת של מינרלים וחשיבה חיובית, תעשה את זה כמו בסרטים (שאנחנו פה כותבות להם את התסריט, לא הסרטים ההוליוודיים שיולדים שם על הגב ועם איפור). רציתי שתראי לי שאפשר בקלות (אולי כי אני לא הצלחתי). אז הראת לי. אבל גם לא הסתרת את הנאחס והקשיים שבדרך, וזה אולי המתכון האמיתי.
כי כשאני חושבת על רוב סיפורי הלידה שקראתי פה, וגם שלי בעצם, גם אלו הקשים שלא הלכו לפי הזמנה, הם מזכירים את הכאב, אבל הם לא מעבירים אותי שוב בתעלת הלידה, כפי שעשית את. והכנות הזאת, עוד תעזור לך. בעצם היא כבר עוזרת לרפא את הפצעים (הו הנפיחות הזאת. עוד חנטריש שלא דשו בו מספיק).
אז תבכי, זה טוב. ובסוף, אני מבטיחה, זה יהיה קל יותר.
לא מזמן חברתי הטובה ילדה בת לתפארת. אחרי שבוע של גבורה קיצונית (שבו הררתי ביני לבין עצמי האם זיכרונותיי הטראומטיים מהפוסט פורטום השערורייתי שלי הם לא הגזמה פראית) גם היא נפלה. מתוך הבכי היא סיפרה לי איך כשעשתה אמבטיה לבתה היו לה הרהורים נוגים על העבר השקט שהיה לה רק שבועות קצרים קודם. ואיך, בצחוק כזה, את יודעת, היא חשבה וולאה אולי נטביע אותה. (היא ידעה שמותר לה לחלוק איתי רגשות כאלה, כי אני כל הזמן איימתי במסירת עמליה לאימוץ. גם כן, בחצי צחוק הזה).
אמרתי לה, שכן, זה קשה, אני יודעת, אבל אם היום היא חושבת על להטביע את בתה, בעוד שבועות או חודשים ספורים היא כל-כך תתאהב בה, שהיא תהיה מוכנה להטביע את כל העולם ובלבד שבתה תהיה שמחה ומאושרת.
היום, אני מאמינה, היא כבר שם.
אז ברוכה הבאה לאימהות. מאחלת לך המשך קל יותר, כמו שמגיע לך. אוטוטו (או כבר, אם את זריזה) תגלי מקומות בלב, שלא ידעת על קיומם. זה מפחיד ומתוק. עד אז, תבכי קצת. זה טוב.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|