שישה ימים אחרי לידה שלישית, שעברה בזריזות רבה לאחר הריון שנמשך כמעט שבוע נוסף והותיר אותי עייפה מההריון ומייחלת למעבר בגשר הלידה.
על אף הלידה הזריזה הגוף עודנו חלש, אתמול הבאתי את בני מהגן וחזרתי ממוטטת, חסרת אנרגיה.
אני עסוקה במחשבות על הקיום שלנו, כמה זמנית אני בעולם, ואיך שלא אוכל ללוות את ילדי לנצח. מחשבות על יחסי עם אימי, איזו חולשות היו לה בגידול שלי, החוסר יכולת שלה גם היום להקשיב לי נפשית ולהיות עסוקה ביעילות החיצונית, הארגונית.
ובן הזוג - הוא כמובן משתדל, מטפל בילדים, פחות בחדשה שהצטרפה,קשה לו עם הגיל הזה... אני מתגעגעת אליו, אומרת לו את זה... אבל בתוך השגרה החדשה אי אשר לצפות להרבה. גם השינה באותה המיטה כבר לא... אני מעדיפה שישן בסלון שיוכל לתפקד טוב ביום המחרת.
אני מקדליה ובוכה... בלי סיבה ועם הרבה סיבות, יודעת שאלה ההורמונים שמציפים אותי, למרות שעד לאתמול חשבתי שהחלק הזה מדגל עליי הפעם, אך טעיתי. יש הרבה אוהבים סביבי אבל אני חשה בדידות, וחוששת מלהתפרק מול ילדי.
הקושי הפעם הוא בהודיה על גורלי הטוב והפחד מהלא נודע, והחשש מההשתלטות של העצב העצום הזה.
אני עוברת יום ועוד יום, צעד אחרי צעד.
הלילות קשים וחוסר השינה תורם לא מעט לקושי הנפשי שחוזר במעגל לכך שאינני מצליחה לישון במהלך היום.
מדהים המקום שהפורום הזה זוכה לו בחיי, מאז הריון ביתי הבכורה לפני שש שנים. זה תמיד מקום לחזור אליו להיות פאסיבית וגם פעילה לסרוגין.
מקווה להתאזן במהירות ושמחה על המקום הזה לשפוך את ליבי!
|
תוכן ההודעה:
|
