נועם, הילד המקסים והאהוב שלי היה בן 10 חודשים בשבת .
כשהוא נולד, לא מצאתי זמן להכנס לפורום, הייתי מאוד עסוקה בהתמודדויות שלי. ביקשתי המון עזרה, אבל אולי לא מספיק או לא מהסוג הנכון, כי מאוד הרגשתי שאני ויריב בעלי לבד במערכה. מאז שהתאוששתי וחזרתי לעולם, מצאתי את עצמי מספרת בכל הזדמנות את סיפור ההנקה שלי והימים הראשונים. לכל אוזן שנכרתה בדרכי, בכל קבוצה שהשתתפתי בה, כל מי שכתבה את סיפור ההנקה שלה בפורום , מיד התנפלתי בתגובה שכללה את הסיפור שלי. אפילו לקורס תומכות הנקה רציתי להצטרף בעיקר כדי שתהיה לי עוד הזדמנות לספר את סיפור ההנקה שלי. בקיצור, הבנתי שעד שאני לא אכתוב את הסיפור בצורה מלאה, אני לא ארגע. והנה הסיפור:
בתקופת ההריון, ידעתי שאני רוצה מאוד להניק, ושאני "רואה את עצמי" כאמא מניקה. קראתי, הלכתי למפגש הכנה להנקה, כל מה שצריך. כל כך לא יכולתי לחשוב על אפשרות האכלה אחרת, שבקניית הלידה לא קנינו לא בקבוקים ולא כל מה שקשור בהאכלה מתחליף.
נועם נולד בביילינסון. במשטח צוואר הרחם גילו אצלי חיידק, ובשל חשש שהחיידק יעבור אליו, העבירו אותו לשניידר. אני הייתי בשוק מוחלט אחרי הלידה, לגמרי לא הבנתי מה קורה איתי, לקחו את נועם לבדיקות, ופתאום מודיעים לנו שהוא עובר לשניידר, ביקשתי לראות אותו והביאו אותו לכמה שניות ומיד לקחו אותו. ילדתי ב – 10:00 בבוקר, וב 19:00 אפשרו לי לעזוב את ביילינסון, ויריב לקח אותי בכסא גלגלים לשניידר, ישבתי ליד נועם כשהוא מונח על מגש, מחובר למליון חוטים, ולא יכולתי אפילו לחבק אותו, רק ללטף. בלילה הלכתי לישון בבילינסון, וההרגשה היתה קשה ומוזרה לחלוטין: עברתי לידה, אבל אין פה אף ילד....
ביום הלידה האכילו את נועם באינפוזיה, ונאמר לי שלמחרת יחליטו אם לתת לו לאכול בצורה רגילה. ואני, בוגרת הפורום, התייצבתי למחרת בבוקר מוקדם ככל האפשר, כדי להיות בזמן לביקור רופאים ולהקדים שד לבקבוק...
כשאישרו לו לאכול רגיל, הודעתי שאני מניקה אותו, ואז אמרו לי שהפרוצדורה היא כזאת: אני מניקה, שוקלים לפני ואחרי, ומשלימים עם תמ"ל ל 30 מ"מ. לא מצאתי בי כח להתנגד לענין הזה, הייתי חלשה עייפה ומבולבלת, וגם ידעתי שאני לא אוכל להשאר שם בלילה (אין שם טיפה תנאים ליולדת שמנסה להשאר שם יום שלם: לא מקלחת, לא שרותים עם בידה. הסתובבתי כל היום עם בקבוק מים מינרלים להשפרצה... אח"כ כתבתי להם מכתב על זה ועל עוד דברים, שנתקל די בחוסר התייחסות בסגנון "זה לא אני זה פופטיץ"). אז הנקתי אותו, אחרי חצי שעה הוא לא עלה במשקל כלל, וקיבל תחליף. ככה כל 3 שעות, ומהנקה להנקה, ההתנגדות שלו לשד עולה. בינתיים התחלתי לשאוב, וכמובן כלום עוד לא יצא. בשניידר היו המון תומכות הנקה, וכולן ניסו לעזור לי, ובאמת הן היו נשמות טובות, אבל הן היו לחוצות בזמן, אז הן היו באות, מחברות את נועם לשד והולכות, אבל לא נתנו לי כלים לעשות את זה בעצמי, כך שלבד הייתי מאוד חסרת אונים.
כשראיתי שטוב לא יצא מתומכות ההנקה בביה"ח, התחלתי להתקשר לכל יועצות ההנקה האפשריות (בתקופת ההריון אספתי מהפורום מספרי טלפון). כולן אמרו לי שהן לא יכולות לעזור לי בטלפון, ושאני צריכה להמשיך לשאוב, וכשאני אחזור הביתה, להזמין אותן ליעוץ. התקשרתי למדריכת לה לצ'ה שעוזרת בטלפון, תיארתי לה את מכלול הבעיות שהיו לי, כולל עקצוצים בשדיים, והיא אמרה לי שכנראה יש לי קנדידה, ושאני צריכה למרוח דקטרין על הפטמות וגם לתת דקטרין לנועם. זה כבר שבר אותי, הפטמות שלי היו מלאות שלפוחיות וכאבו, ונועם היה צורח ומשתולל בכל נסיון הנקה,וכל נסיון היה מתוחם בגבול של חצי שעה, אחריו הוא הואכל בבקבוק. הרגשתי שלהכניס לו פטמה מלאת שלפוחיות לפה זה מזעזע, והרעיון של לתת לו דקטרין עוד יותר החריד אותי. החלטתי להמשיך לשאוב, לא לנסות להניק בכלל, ואחרי שאני אחזור הביתה, לנסות באוירה רגועה ותומכת.
ביום שבת בלילה חזרתי הביתה, מתוך אמונה שנועם יבוא איתנו ביום ראשון בבוקר. ביום ראשון נאמר לנו שכנראה ביום שני הוא ישוחרר. ביום שני נאמר לנו סופית שהוא לא נדבק בחידק, אבל אז התחילה אצלו צהבת ילודים, והוא לא שוחרר. ביום חמישי היה יום כיפור, ואנחנו התכוננו לבלות אותו בשניידר, משימה כמעט בלתי אפשרית, על אחת כמה וכמה לאשה אחרי לידה. כל זה תוך כדי שרמת הצהבת של נועם עולה ועולה. ביום שלישי בלילה הוא חובר למכשיר שמפרק צהבת, וכשבאנו ביום רביעי בבוקר, מצוידים לחלוטין לבלות את יום כיפור בביה"ח, אמרו לנו שאפשר לקחת אותו הביתה, ושנינו בכינו באושר.
יום כיפור כבר היה בפתח, כך שלא היתה לי אפשרות לקרוא ליועצת הנקה. ניסיתי לבד בבית אבל נועם צרח והתנגד, ואני, שלחלוטין לא יכולתי לסבול את הסיטואציה של ריב עם הבן שלי, והרגשתי שהוא רק בא לעולם וכבר ברוגז איתי, עוד לפני שהתחלנו להתידד ולהתאהב, ויתרתי. המשכנו לתת בקבוק ולשאוב כל 3 שעות.
מיד עם צאת יום הכיפור התקשרתי לכל יועצות ההנקה, ותפסתי את ג'ולי, שהיתה פנויה ביום שישי. ביום שישי היא הגיעה, המליצה לי להחליף משאבה, ולימדה אותנו להאכיל את נועם במזרק, כשהמטרה היא להשכיח ממנו את הבקבוק. ביום שישי ממש הרגשתי שאני על דרך המלך. התחלנו להאכיל אותו במזרק, שזה לכשלעצמו סיוט ולוקח שעות, אבל היתה לנו המון מוטיבציה להמשיך (וכשאני אומרת "לנו" אני מתכוונת ליריב שהיה לחלוטין איתי בכל הענין, במאמץ הפיזי והנפשי).
במוצאי שבת חלה התפנית לרעה : כנראה שתיתי יותר מדי מים, וקיבלתי הרעלת מים. בבת אחת הרגשתי סחרחורת, והרגשתי שאני לא יכולה לקום מהמיטה. כל הגוף שלי רעד, ולא יכלתי לתפקד. מצד שני, הגוף שלי היה פקעת עצבים ולא יכלתי לישון. בראש שלי כל הענין התקשר למלחמת ההנקה, התקשרתי לג'ולי בהסטריה, והיא אבחנה נכון ואמרה לי לנוח. זה היה לילה קשה מאוד, שכבתי חלשה במיטה וכל הזמן אמרתי לעצמי, יש לך תינוק בן שבוע, את לא יכולה להרשות לעצמך לא לתפקד עכשיו. יריב טיפל בשנינו, ואני התרכזתי רק בעצמי, וקמתי רק לשאיבות.
בבוקר התאוששתי, אבל תוצאה של הלילה הזה היתה התמעטות דרסטית ופתאומית של החלב שלי. אם עד עכשיו הייתי שואבת 100 מ"מ בכל שאיבה, פתאום השאיבות התחילו להסתכם ב 20 או 30 מ"מ, ואני באדיקות, כל שלוש שעות שואבת במשך 25 דקות (7,7,5,5) וכלום לא יוצא. נועם, שגם ככה פתח פער בין כמות האוכל שלו לכמות שאני שואבת, התחיל לאכול יותר ויותר תחליף.זה היה כל כך מתסכל. כולם אמרו לי שזה בגלל שאני לא נחה מספיק, ושאני צריכה יותר לנוח. אני פשוט לא הצלחתי להבין איך אני אמורה גם לנוח, גם להמשיך לשאוב, וגם לנסות להיות עם נועם חוץ מאשר בזמן שבו אני מנסה להניק אותו. ג'ולי לא יכלה לבוא אלי שוב, והציעה שאני אבוא אליה למודיעין. הרעיון של לנסוע עד מודיעין עם תינוק באוטו נראה לי פשוט מטורף באותם ימים, שלא לדבר על זה שלא היה לי שום כח לצאת מהבית, וזה לא הסתדר לי עם העצה לנוח, אבל בכ"ז נסעתי.
אצל ג'ולי כמובן הצלחתי להניק (ככה זה, תמיד ליד הדרכה זה איכשהו היה מצליח...) ואכן במשך שעת הנקה נועם שאב 20 מ"מ. ההדרכה של ג'ולי היתה להניק את נועם, ואחרי כל הנקה לתת לו תוספת כמה שהוא רוצה, וללכת לשאוב. אבל כשחזרתי הביתה שוב הוא לא היה מוכן לינוק.
ואז עברו עוד כמה ימים של תקוה ויאוש, עליות ומורדות, האכלות במזרק, שאיבות של כלום, ומדי פעם נסיון הנקה כושל. היינו קמים בבוקר, אני הייתי אומרת ליריב: די אני מתייאשת, והוא היה אומר לי: אל תישברי, בואי ננסה עוד קצת, נראה מה יהיה היום. בערב הוא היה אומר לי: מספיק, די. ואני הייתי אומרת: לא, ננסה עוד קצת. וכן הלאה ובחילופי תפקידים שונים. אנשים התחילו לבוא לבקר, כשאני בכל ביקור הייתי פורשת כדי לשאוב. אנשים היו שואלים אותי "את מניקה ?" ואני הייתי משתנקת ונחנקת ומשפילה מבט ואומרת: לא. חברה שלי רצתה לתת לי כסא הנקה, ולא היה לי אומץ לקחת אותו. מצד שני גם לא הייתי מסוגלת לקנות סטריליזטור (אם כי לאט לאט חילחלו עוד ועוד מוצרי תחליף לביתנו.) ככה עד גיל שבועיים בערך, וכל הזמן אני מרגישה שהמאבק הזה להניק עולה לי בהכרות עם בני, שעד עכשיו לא היה לי זמן סתם להנות ממנו, להסתכל עליו, להתידד איתו.
יריב לקח 3 שבועות חופש מהעבודה, הם התקרבו לסופם, ואני הרגשתי שלבד אין לי שום סיכוי לעמוד בזה. יום אחד נשברתי, ובאופן חגיגי שלפתי את הבקבוק והמוצץ מהארון, והכרזתי על סוף לסיפור ההנקה. התחלתי לרדת בהדרגה בכמות השאיבות, וכשהגעתי לשאיבה כל 6 שעות החלטתי להשאר במצב הזה קצת (בינתיים אספקת החלב התאוששה קצת) כדי לספק לבני קצת חלב אם, וגם כדי לא להפרד סופית מהרעיון שיש לי חלב.
מפנה נוסף קרה בברית, בגיל שבועיים וחצי (הברית התעכבה בגלל הצהבת ובגלל החגים ובגלל שפשוט לא היה לנו ראש לזה, ועל החיכוכים והסכסוכים שהיו לנו עם המשפחות שלנו סביב נושא הברית אולי פעם אני אכתוב סיפור נפרד ארוך ארוך כמו זה, אני רק אגיד שכמה שאני אוהבת אותם, אני לעולם לא אבין איך הם יכלו להיות כל כך לא רגישים, ולהקשות עלינו כל כך בתקופה הקשה הזאת, ושבסוף הסיפור היתה ברית אצל גונן, בפורום של 12 אנשים). בכל אופן, כל היום בכיתי, ואז, בסוף הברית, כשנועם היה שיכור ומטושטש מהיין על המוצץ, ואני החזקתי אותו בידיים ליד החזה שלי, הוא פתאום פנה אליו ופתח את הפה... אני מאוד התרגשתי, וכל הנשים צעקו לי: רוצי תניקי אותו. נכנסנו לחדר ההנקה שם, והוא אכן ינק. באתי הביתה חדורת מוטיבציה ונרגשת, נכנסתי איתו לחדר והתיישבתי להניק, אבל בני שהתפכח בינתיים משיכרותו, סרב בתוקף לינוק, ואני ויתרתי.
אחר כך זה קרה שוב פעמיים, בלילה הייתי קמה להאכיל אותו, ובזמן שהייתי מארגנת את הבקבוק, הוא היה פונה אל השד שלי. בלילה לא הרגשתי שאני מסוגלת להתמודדות הזאת, אבל אחרי פעמיים שזה קרה, קמתי בבוקר, ואמרתי לעצמי: הבן שלי רוצה לינוק, ואני חייבת לנסות שוב. אז החלטתי להניק אותו כל היום בלי בקבוק בכלל, ובלילה לתת רק בקבוק וכך אם אני מרעיבה אותו כל היום, לפחות בלילה הוא יאכל.אני בלילה המשכתי לשאוב. בינתיים פיתחתי ערסיות מסוימת כלפיו, והייתי יכולה להאבק איתו, וככה הייתי מניקה אותו כל היום, וכאשר הוא היה מתנגד להנקה הייתי תופסת את הראש הצורח שלו ומדביקה אותו בכח לשד שלי. ידעתי שמצב ההנקה אינו אופטימלי, אבל פשוט לא הייתי מסוגלת לחשוב על יועצת הנקה, כבר היתה לי פריחה מכל הנושא הזה, מה גם שכשהחלטתי להפסיק להניק ניתקתי את הקשר עם ג'ולי מרוב שהתביישתי להגיד לה שויתרתי. (ואולי כאן המקום להתייחס לדיון שהיה פה לגבי פרשנות שהועלתה שמי שהפסיקה ומתביישת ולא שלמה סימן שיכלה לעשות יותר, אבל בעיני כשמישהי מחליטה להפסיק, גם אם היא מתביישת, זה לפעמים אומר שהיא לא יכלה לעשות יותר, שהיא הגיעה עד קצה גבול היכולת שלה, שהמחיר פשוט כבד מדי, ויש פה מחיר כבד מאוד של החמצת השבועות הראשונים בחיי ילדך, ולדעתי, מי שלא היתה בדיוק במקום הזה,ואין קושי של אחת דומה לקושי של אחרת, אין לה יכולת להביע דעה בענין.)
הקדשתי ימים שלמים לנושא שיקום ההנקה, הייתי קמה בבוקר ומכריזה על היום כ"יום התרכזות בהנקה בלבד", כי כל הנקה הצריכה סבלנות וכוחות נפשיים. השתדלתי לא לצאת מהבית, וכשהייתי יוצאת מהבית, הייתי מאכילה אותו בבקבוק, כי כל הענין דרש יותר מדי ריכוז והשקעה מכדי לעשות את זה בחוץ, מה גם שזה היה מביך שאנשים אחרים היו רואים איך הוא צורח ומתנגד לשד שלי עד שהייתי מצליחה לחבר אותו, וזה יכול היה לקרות כמה פעמים בהנקה אחת.
ככה עברו שבועיים שלושה, כמות החלב שלי עלתה, וכבר ראיתי שאני שואבת לו את כל הכמויות שהוא שותה בבקבוק. לקח לי עוד שבוע עד שהרגשתי מספיק נוח ובטוח עם ההנקה כדי לעבור להנקה גם בלילה, בגיל 5 שבועות בערך. אמנם, כשהתחלתי להניק התחילו הכאבים האיומים בפטמות שלא עברו לפני גיל 6 שבועות, אבל זה היה כבר זניח, הייתי כל כך מאושרת שהצלחתי ושנועם יונק, שהייתי מסוגלת לסבול כל כאב שבעולם.
אני זוכרת שכשנועם היה בן 6 שבועות מישהי שאלה אותי "את עדיין מניקה ?" השאלה הזאת כל כך הצחיקה אותי, הרגשתי שרק התחלתי להניק שבוע לפני כן בערך.
זהו, זה סוף הסיפור. סיפור הצלחה, אבל כל פעם שאני נזכרת בו, אני מתכווצת, וכל סיפור של מי שלא הצליחה להניק מעלה דמעות בעיני. כמובן אני מאושרת מאוד מאוד שאני מניקה, אבל אני בפרוש מרגישה שהפסדתי משהו מאוד חשוב. בקריאה חוזרת של מה שכתבתי אני רואה שהמלים "מלחמה" ו"מאבק" חוזרות על עצמן, וזה בפרוש מה שהיה, מאבק בילד שלי שרק הפציע בעולם. אני כל כך מקווה בשביל נועם שהתועלת וההנאה שהוא מקבל מההנקה עולות מכפילות ומעלימות את כל התסכולים שהוא סבל בשבועותיו הראשונים, ובעיקר על כל הזמן שלא הייתי שם בשבילו כי שאבתי (כל 3 שעות חצי שעה זה בסה"כ 4 שעות ביממה, זמן די קריטי אחרי הלידה). ולעצמי אני מאחלת שילדי הבאים יצאו מהרחם ישר אל חיקי ואל פטמתי, ויבלו שם בשלוה ובנחת את שבועותיהם הראשונים.
|
תוכן ההודעה:
|
