|
24/2/2005 16:24
|
ליאתה
|
מאת:
|
|
רונה - לגבי "לא, דני!"
|
כותרת:
|
הייתי צריכה באמת לצרף איזו אזהרה להמלצה שלי... גם אני הגבתי כך כשראיתי את הספר הזה לראשונה. פשוט סירבתי בכל תוקף לצרף אותו לרפרטואר הספרים שאני מקריאה לילדים (לימדתי אז בארה"ב בכיתה של ילדים בני 5-6). ואז, פעם אחת, פשוט ישבתי וצפיתי בשני ילדים שקראו את הספר ביחד. פתאום, דרך ההתחברות הטוטאלית שלהם לספר, הצלחתי לראות את כל הדברים המקסימים שבו... האיורים שבו, שקצת הבהילו אותי בהתחלה, פתאום נראו לי כמו איורים שילד היה מצייר לו התבקש לאייר את הספר, הסיפור עצמו, מסופר אף הוא מגובה עיניו ומנקודת מבטו של ילד, והסוף, כמו שהזכירה עדי, האהבה ללא תנאי, שכל כך חשובה בדיוק בשלב הזה, של בחינת גבולות אינסופית. וזה אכן הרעיון מאחורי האיורים והסיפור של דיויד שנון. הוא מספר כי הסיפור הזה נרקם במוחו עוד בילדותו וכי הכוונה שלו היתה להכנס כמה שיותר לראש של ילד בשלב ה"לאלא" כשהוא כתב ואייר אותו. ותאמיני לי, כשאת רואה תגובות של ילדים לספר הזה (ממש סוג של קתרזיס) את מבינה שהוא הצליח. הוא בכוונה לוקח את זה עד הסוף, לקיצוניות, למצבים אפילו גרוטסקים, וכן - קצת מבהילים (יש משהו מאד מבהיל בבדיקת גבולות). אם עוד לא ניסית עם ירדן - הייתי מנסה... ממליצה בחום גם על "דני עושה שטויות" שלו. מקווה שאני ברורה... חייבת לרוץ. אני אשמח להמשיך לשוחח על זה עוד אח"כ אם יהיו שאלות.
ליאתה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|