להרגיש חרא עם עצמי זה אנושי ו"מותר" (כן, כן, אפילו שזה לא מועיל בלה בלה בלה). אבל כמו שצוטט בנזיר שמכר את הפררי שלו "האנשים הטובים באמת הם אלה המחזקים עצמם בלי הרף". זה לא אומר שהם לא מרגישים אף פעם חרא עם עצמם, אלא שהם יודעים לחזק את עצמם בזמני משבר (או משברונים). אמרת שזה קורה לך פעם ביום בערך, אז אולי ביום ה-10 (סתם לשם הדוגמא) פתאום תקלטי שזה לא "איזה רעה אני שלא שמתי אותה *קודם* במנשא", אלא "איזה יופי שחשבתי על המנשא!" (הרי הרעיון של המנשא בכלל לא היה חייב לעלות על דעתך, נכון?)... מה גם, שכמו שאמרה מיכל, את בתהליך של למידה שמטבעו הולך ומשתפר ככל שהימים חולפים. אז יבוא יום, מאד מאד מהר, שכבר תכירי אותה ותקלטי מה היא משדרת לך כשהיא בוכה. סה"כ הבכי הוא האמצעי העיקרי שלה לתקשר איתך, באמת אל תקחי אותו אישית ותחלישי את עצמך. תנסי לחשוב כל יום איך את יכולה לחזק את עצמך ומה כן עשית "בסדר", אוקיי? המון הצלחה והנאה.
|
תוכן התגובה:
|