בשעתו, חשבתי לוותר על הטלוויזיה או לא להתחבר למליון הערוצים שמספקים הלוויין/כבלים. אבל אז, קראתי חוות דעת של מישהו (או מישהי), לא זוכרת מי, אולי פסיכולוג ילדים, אולי מישהו אחר בתחום, אולי אפילו דרורית אמיתי-דרור, שכתב(ה), שבאותה מידה שלא בריא שילד יחיה בתוך או דרך הטלוויזיה, ידבר רק על דמויות מתוך סדרות ולא יהיה מסוגל לשחק או לבטא את עצמו בלי המדיום, כך גם לא בריא שילד ילך לגן (ואני לא מדברת על גיל שנתיים, אלא על גילאי 5-6 ומעלה) או לביה"ס, ויהיה מנותק מעולם המושגים של חבריו כי אין לו מושג מי הם צבי הנינג'ה או הפאואר ריינג'רס או בוב הבנאי או מי שעכשיו IN. לבודד ילד מטלוויזיה זה גם לבודד אותו מהחברים בהיבט מסויים, וגם זה לא מאוד מומלץ. אלי זה מאוד דיבר, ועדיין, נכון לגיל 6. לא יודעת מה לעשות עם גילאים בוגרים יותר, כי לא הייתי שם עדיין בעצמי, והרי רק על עצמי לספר ידעתי.
ואגב, בתי בת השנתיים לא צופה כלל בטלוויזיה - אני חושבת שזה משעמם אותה, לא מספיק אינטרקטיבי, פאסיבי מדי לטמפטמנט שלה. גם בני, בגילה, לא גילה עניין. ועוד אגב אחד: בימים שאין צופים אצלינו בטלוויזיה, פשוט כי עסוקים בדברים אחרים - הערבים ושעת השינה ה-ר-ב-ה יותר רגועים. אחרון חביב: ילדים זקוקים לגבולות, לפעמים הם ממש זועקים "תגבילו אותי!" ואנחנו, דור המדבר שכמונו, רק רוצים לתת להם עוד ועוד חופש.
|
תוכן התגובה:
|