נקודת המוצא שלי ושל גיא היתה שאנחנו לא רוצים שנומיק תראה טלביזיה, כי זה לא יכול לתרום לה שום דבר שהיא לא יכולה לקבל בדרך אחרת, וכי זה פאסיבי ולא דורש מאמץ מנטלי או אחר. אנחנו די נהנים לצפות בסוף יום עבודה מתיש, כדרך להרגע ולהתבטל לפני השינה. לפני כמה חודשים, לחבר הכי טוב של נומיק התחילו לקנות קלטות, וכשביקרנו אותו גם נומיק צפתה והתלהבה. היא התחילה לבקש גם בבית. בהתחלה נלחצתי, אבל לא ראיתי סיבה מספיק טובה לסרב לבקשותיה המפורשות, והנחתי לה לצפות בקלטות "נבחרות" (סדרת בייבי מוצארט וכו', שמצאתי שדווקא יש בה לא מעט ערך מוסף). בהתחלה היא היתה "מכורה" לקלטת ספציפית, ובכל פעם שנכנסה לסלון ביקשה "טטביזה קוף" (=בייבי דוליטל חיות הבר). לפעמים נעתרתי, ולפעמים הצעתי ספר/משחק/פעילות אחרת, ובד"כ זה עבד. הימים חלפו, ותדירות הבקשות לצפות בטלביזיה ירדה באופן משמעותי. כעת היא מבקשת לפעמים בערב.
האמת היא שתופעה דומה קרתה לנו כמה פעמים גם עם צעצועים: יש תקופה של התמכרות אובססיבית לצעצוע מסויים, ואחר כך ההתלהבות מצטננת והאיזון חוזר. אני חושבת שכדאי לך, אורלי, לבדוק אם אצלכם לא קורה אותו הדבר. להיות קצת 'קולית' לגבי הטלביזיה, לנסות להציע פיתויים 'שווים' כתחליף, ולהמתין מעט בסבלנות, אולי זה יחלוף מעצמו ויחזור למימדים שפויים.
עדה
|
תוכן התגובה:
|