איך כל הדיון הזה מצליח לפגוע לי בדיוק במקומות שהכי כואבים לי, ואני כבר שנתיים אחרי הלידה של בני הבכור, לידה לא קלה וטראומטית. אני עטופה בחום ובאהבה שהבעל שלי מרעיף עלי וכל הזמן תוהה כמה זמן עוד יהי לו סבלנות לספוג אותי- את חוסר החשק, חוסר הכוח, חוסר הסבלנות. אני ממש מרגישה על הקצה... רוצה לקבל את עצמי בחזרה... את מה שהייתי פעם לפני הלידה וההריון והמחשבות על ילד. אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי ומאמינה שהוא יעזור ובכלל זה תמיד נעים לדעת שאת לא היחידה ושהכל נורמלי והנה יש עוד כמה כמוך ובכל זאת... דיברו פה לעשות את הדברים הקטנים והנעימים- לאו דווקא סקס, אבל לפעמים גם לדברים הללו לא נשאר לי כוח. נוסיף לזה מקום עבודה שאני לא אוהבת, מרגישה על רכבת הרים שדוהרת ודוהרת בלי לעצור, מרגישה שאני חייבת להרגע, לעצור את הרכבת ולרדת ממנה וקצת לנוח, להחזיר את השקט והשלווה לגוף, וכמו שמישהי אמרה פה אני מרגישה שאני דוגמא חיה לתביעותיה של החברה-בעל, קרירה, ילד, בית ולא בא לי יותר רוצה להפסיק לעבוד ולהקדיש זמן לעצמי ולשיקום מערכת היחסים שלי עם משפחתי. תגובות יתקבלו באהבה.
|
תוכן התגובה:
|