ראשית, ענבל, אני מצטרפת לתודות על פתיחת הנושא. מאחר שאני איטית, אני מניחה שיקח לי עוד זמן כדי להגיע לנקודה שאולי ביכולתי לתרום. בינתיים ביקשתי עזרה מקצועית, שאני מקווה שתגיע לפורום במהלך סוף השבוע, ותעלה אולי את כולנו על נתיב התובנות.
בינתיים, ניהלתי, בראשי בלבד, תוך כדי קריאת ההודעה של יוליה, מן דיאלוג דמיוני, ואני רוצה לתפוס אותו בזנב, לפני שיברח, למרות שנוהל בצהריים, ולמעשה אני מקווה ששרדו ממנו לפחות כמה משפטים.
אני מתנצלת מראש על היות הדברים מתלהמים משהו, חד-צדדיים ויתכן אפילו שבגדר פסיכולוגיה בגרוש. אך בהירותם ממש בהקה לי ב(לבן של ה)עיניים.
יוליה יקרה,
התוודעתי אליך מעט, בעיקר דרך סיפור הלידה (שניתן לגשת אליו באמצעות הנתיב הבא: http://www.leida.co.il/message.asp?qt=3005 ) ודבריך בדיוני הפורום ובמפגשיו.
נדמה לי שמה שעשוי לשפוך אור על התפנית שחלה ביחסיך עם בעלך, היא תהליך ההעצמה האדיר שחל בך, מהלידה הראשונה ועד היום, ושמהלך אימים על בן זוגך, שאינו יודע 'איך לאכול את מה שצמח לו בבית'.
הלידה הראשונה תפסה אותך לא מוכנה. נדמה לי שהתחושה שעולה מתיאוריך את הלידה הראשונה היא של קורבן חסר אונים ש'עונה' על-ידי נסיבות שאינן בשליטתו. הלידה הסתיימה מבחינתך באובדן שליטה, התערבויות וחתך שאיימו עליך מאד לקראת לידתך הנוכחית.
בהריונך השני, פחדת מאד, אך הפחד הותמר לעוצמה, אולי אפילו מבלי דעת, וחישל בך נוכחות חדשה והחלטה איתנה כצוק שלא ליפול שוב קרבן, אלא לעצב את תסריט הלידה שלך בעצמך. אני מניחה שאפילו לא העלית מונחים אלו על שפתייך, מרוב ששיקפו תהליך פנימי, מקודש וגמירות דעת שרק מי שידע כמוה עשוי להיזכר בטעמה. דבר אינו קשה עוד, בעד ונגד נשכחים, והכל חותר כבוכנה מכנית לקראת המטרה שלמעשה הושגה כבר בנפש פנימה.
לצידך, עומד כל השנים אותו הגבר. גבר שצפה באשה אחת, בובה ממוכנת בלידה הראשונה, ועתה בחיה אחרת לגמרי. כזו שהמרתה את פיו, בין השאר, כשבחרה ללדת כפי שבחרה. זה מבהיל. אולי גם מפני שעוצמות כאלו מאיימות על הגבריות באשר היא, ואולי מפני שהמרית את פיו, ואת שבה ועושה זאת יום יום כשאת מקדישה את שדייך לא לו. אחת הדרכים של גברים 'להעניש' אותנו היא למנוע מאיתנו את סיפוק התשוקה שבנו, ואין זה משנה האם הסיפוק הוא בדמות סקס, גילוי חיבה עמוקה או מתן התחושה של נחשקות (וו בשורוק) לליבוי האש הטמירה של עצמותינו המניעה את חיינו.
לעניות דעתי, מה שמשמר אותנו בני האדם, גברים כנשים, מבוהלים ומבודדים הוא בעיקר השמירה הקנאית על מה שאנו תופשים כחולשותינו ובעיקר תחושת הבעלות שלנו כלפי חולשות אלו, כאילו היו צלב שקיבלנו על עצמנו לשאת על גבנו, כבד כחטוטרת כנגד חטא קדום. אני שוב נסחפפת לעומקים רליגיוזים, אך עוד מילה אחת לפני העליה ממעמקים מחניקים. ישנו ספר עידן-חדשי עבה ומהודר, הכרוך ולא בכדי כאחד מספרי הדת, ושמו 'קורס בניסים'. לא התעמקתי בכל אחד מדפיו, ולא אלאה בציטוטים מתוכו. רק נקודה אחת שאני תופסת כשפיץ המרכזי בו, והיא המסר: חף מפשע. העוצמה שמקננת בך אינה מיועדת לפגוע בו, אך אם הוא חש ש'גבריותו' מאוימת כתוצאה ממנה, הוא מזהה אותה כאויב בו יש להילחם בדרך של איום, חרם, מה שבא ליד. ואת, שעדיין אינך תופסת במלואה את עוצמתך, ומבולבלת בוודאי מההישג האדיר מחד, מול התסכול שבלחיות עם פגיעותו הדוקרת, ואינך יודעת אנה אתם באים.
אין בכוחי לשרטט עתה נתיב המוציא אדם מאפלה ליום טוב, ומעבדות לחירות. אך אם תוכלי לראות את הלחץ שהוא נתון בו, את האיום שגורם לו להתגונן ולהאציל מעצמתך ומטובך עליו, אולי תצליחי להזכיר גם לו עד כמה הוא חופשי (מכבלי ה'גבריות' שאולי עמה הזדהה ועתה טפחה על פניו) ועצום. בעדינות, כולנו ילדים. ואי אפשר לנוח על זרי הדפנה - יוליה יקירה. הפרס על עמידה במבחן הוא מבחן גדול יותר - האתגר הבא.
|
תוכן התגובה:
|
