|
10/9/2001 00:07
|
עידיתוש
|
מאת:
|
|
עוד יקרה...חיבוק חם ממני
|
כותרת:
|
וגם אני הייתי במצב שלך בדיוק כמעט לפני שנה.. הרכבת שלי דברה יותר ממה שיכולתי, והרגתי על הקצה, על סף התמוטטות רציתי לקחת את עצמי לאי בודד ולישון. עבודה, ילדה בגן לרוץ להביא אותה להגיע הביתה ממוטטת לסדר לבשל, נו מכירים להתחיל בעצם את המשמרת השניה בבית בקיצור הרגשתי שאין לי זמן לנשום, זמן לעצמי שלא נדבר על איזה ספר טוב - שכחתי מה זה ! ואז נקרה לי הזדמנות פז שבטח לא לכל אחת יכול לקרות, לעזור הכל ונסוע לחו"ל עם המשפחה למקום חדש ואני בבית - לא יכולה לעבוד. תאמיני לי חוץ מהקטע של חוסר במשפחה (שעולה לי בהמון כסף לחברת הטלפון המקומית) אני מנצלת כל רגע להנות, לטייל, להסתובב בקניונים (כמה אפשר ? תאמינו לי שגם אני לא חשבתי שאפשר כל כך הרבה...), קופצת לצהרים עם אוכל לפארק, מוציאה את בעלי (יש להם כל יום שעה הפסקה וזה חובה... הלוואי בארץ), אנחנו אוכלים "משתזפים" לפעמים גם בטיפות גשם...(נו בכל זאת זה אירלנד) וזהו אני מרגישה שהחיים קצת מחייכים אלי ... נכון שאין לי הרבה מה להגיד לך כי הייתי שם..אני עדיין לפעמים מרגישה אבודה בנושא של איך אני מתמודדת עם הבית והנקיונות ולסדר כל הזמן טונה של כביסה (וזה באמת לא על חשבון זמן קניון - פשוט נמאס לי לעשות את זה..), אז החלטתי שהבית יראה קצת כמו אחרי טורנדו, בעלי לא מציק לי אלה מסדר ויודע שאני בשלב שלא שואלים מתי אני אנקה אלא "לכי תנוחי תשני אני מסדר קצת" (בעלי האוהב מה הייתי עושה בלעדיך..) וזהו אני גוררת יום אחרי יום.. מרשה לעצמי פינוקים קטנים כמו אמבטיית קצף (שנותנת לי חצי שעה של שקט והבעל יודע שהוא לא מפריע, אפילו לא לבקשות סקס !!!!). חפשי לי מעט זמן לעצמך..אפילו תקבעי ביומן פעם בשבוע לצאת לשעה שעתיים לקפה עם חברה..תתחילי בדברים קטנים ולאט לאט אני מאמינה שתמצאי קצת זמן לעצמך. זה מה שאני עושה..חיבוק חם ואוהב שלוח לך מעבר לים !
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|