|
27/2/2004 15:50
|
ורד
|
מאת:
|
|
אמא 11, התקלחתי לבד, כמו עוד שנים רבות אחר-כך
|
כותרת:
|
אבל היתה לי מין מנטרה מעצבנת כזאת, שהחברים שלי כבר כמעט הרביצו לי בגללה. משהו ששאלתי מהדיון על "הדרך המיוחדת" של גרמניה. והנה אני מנצלת את ההזדמנות כדי לחזור על זה.
יש איזה ויכוח היסטוריונים רציני סביב השאלה איך זה שגרמניה הגיעה לאן שהגיעה, ולמה היא לא התפתחה בצורה נורמלית כמו הדמוקרטיות הליברליות של אנגליה וצרפת. היסטוריונים מכל זן ואסכולה הציעו הסברים. חלק טענו שזה מפני שגרמניה אוחדה רק בסוף המאה 19, ולכן סבלה מחוסר לכידות חברתית. אחרים טענו שזה הכל מפני שהבורגנות הגרמנית היתה חלשה, והעדיפה לחקות את מנהגי האצולה היונקרית, והרי ידוע שמשטרים דמוקרטיים נבנים על מצע בורגני. אחרים האשימו את מסורת הציות הפרוטסטנטית. ועוד ועוד. באמת יש עשרות הסברים.
ככה ההיסטוריונים התווכחו להם, עד שבאו צמד היסטוריונים בריטים וצעקו: פוס. לטענתם השאלה עצמה בעייתית. כי מי בדיוק קבע שצרפת ואנגליה הן נורמטיביות? (מבינות לאן ההסבר הזה הולך?) למה לא להשוות את גרמניה לרוסיה, למשל? או לאוסטרוהונגריה? בעצם, למה בכלל להשוות. לכל מדינה יש דרך התפתחות משלה.
זה באופן שטחי.
מזה הקשתי לחיי. למה מי אמר שבגיל 20 פלוס מינוס צריך להזדווג בזיווגים? לי לא היה רע לבד. נכון, היו מקרים שהייתי בודדה, אבל לרוב הייתי מוקפת חברים ודי מאושרת. הדבר היחיד שהוציא אותי מדעתי זה מבטי הרחמים או לחילופין הדאגה בעיניים של אימא שלי. זה הרי לא עוזר, זה רק מביא את הסעיף.
אותו דבר כאן. אימפתיה זה מה שצריך. ולהשתחרר מההנחה שדרך אחת היא נכונה והשניה היא סטיה מהתקן. למה מי קבע? אני תמיד אומרת לחברות שלי שלא נמצאות איתי על אותו הדף: סבבה. כל עוד אתן מאושרות לכו על זה. אני גם לא יודעת אם אני עושה את הדבר הנכון. יכול להיות שהייתי יותר מאושרת (ופחות עייפה) בלי ילדים? אולי? לא יודעת. מה שבטוח זה שאני מסרבת להקיש מחיי לחייהן ולהפך. או במילים אחרות: לקח לי זמן להבין שאני לא אמורה להתאהב בבעלים של החברות שלי, וזה שהם לא לגמרי חליטת הלואיזה שלי זה לא אומר שהם לא טובים בשבילן. כי אני לא הן.
אגב, אחרי אותה שיחה עם שתי חברותיי הטובות שבהן שכנעתי אותן בעמל רב שטוב לי, הן יצאו לי מהווריד.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
