|
11/5/2004 10:21
|
אפרת של אוריאל
|
מאת:
|
|
שירין
|
כותרת:
|
אני ממש נגד לתמוך או "לחבק באויר" או להיות "בהיכון" לזה שהיא תכף תיפול. כמה סיבות: זה משדר לה שהיא לא יכולה לבד ושאם את לא לידה היא לא תצליח (ואני מתייחסת כמובן גם לטווח הארוך, בעיקר לטווח הארוך בעצם, הרי ידוע שהשנים הראשונות הן קריטיות). אם כל הזמן תחששי שהיא תיפול, היא באמת תיפול (מחשבה בוראת מציאות...נבואה שמגשימה את עצמה). אני חושבת שזה חלק מתהליך הלמידה - אם את לא מחזיקה בשתי הידיים, תיפלי.
אני גם חושבת שאם נלחצים כשהילד נופל ורצים אליו בצעקה ("אוי...") ועושים מזה ענין, הוא גם יעשה מזה ענין. ברגע ש"שיחררתי" את אוריאל הוא הפסיק ליפול. והוא עושה דברים ממש "מסוכנים" (דוחף את כיסא המחשב עם הגלגלים אל השולחן, מטפס עליו, משם אל שולחן המחשב וממנו אל המדפים מעל). ברור שהוא עלול ליפול. אבל ברגע שזה רק עלול לקרות ולא "הוא בטוח יפול" אז זה קורה הרבה פחות. כשהוא נופל הוא מסתכל עלי לראות את התגובה שלי. אם אני יושבת ובוהה בו באדישות, הוא קם וממשיך לשחק. כמובן שאם הוא קיבל מכה רצינית וכואב לו, אני מרימה אותו ומנחמת אותו, ואני גם נגד המשפטים "לא קרה כלום" או "הכל בסדר". שום דבר לא בסדר. כואב לו והוא פגוע. ואם אני אגיד לו שזה כלום, אז הוא יבין שאם כואב לו זה לא נחשב. אני חושבת שסולטר כתבה שאפשר לומר שזה כואב וזה בסדר, שאת מבינה שהוא נפגע וכו'.
זה לא קל לנו, אבל הילדים שלנו עוד יפלו הרבה הרבה פעמים בחיים. אי אפשר למנוע את זה, את לא תיהי עם נגה בבית הספר ובצבא. לדעתי התפקיד שלנו הוא פשוט לתמוך ולאהוב גם ברגעים הכואבים.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|