ולמעשה אני מדברת אליו המון (ככה זה כשרק שנינו בבית, עם מי אני אדבר? (-:) כולל נסיונות שכנוע כאלה ואחרים בעניין הציצי. התגובה שלי היתה לורד בעניין הדו שיח עם בת שנתיים, שכמובן שונה מהחד-שיח עם בן 8.5 חודשים. סליחה - תכף תשעה! אבל לעניין אחר, אני רואה את עניין התקשורת הלא מילולית לא בתור משהו נחות מהתקשורת המילולית, אלא כשווה ומשלים לה, וכמשהו שאנחנו מאבדים בבגרותנו במידה רבה. לכן עשה לי כל כך טוב לקרוא מה שכרמית כתבה. התקשורת ביני לבין אלעד כל כך חזקה, בלי מילים אני יודעת שהוא עייף, עצוב, שמח, אוהב, כועס, הרבה יותר בקלות מאשר אני יודעת על אנשים מבוגרים. יש לנו שפת סימנים כזו שלא תמיד יש לה פירוש בשפה המדוברת (למשל, הוא מגיש לי את העיניים שלו לנשיקה... אחת המחוות האהובות עלי ביותר). בכל אופן, תודה על הערתך, היא היתה במקום נוכח הכתוב אצלי.
|
תוכן התגובה:
|