נסעתי בעולם, חוויתי חוויות, הגעתי לכל מיני פינות ומצבים מדהימים, ומעולם לא חוויתי חוויה כל כך מעצימה כמו לידה. בשבועות שאחרי הלידה, הרגשתי כמו סופרמן (סופרוומן ליתר דיוק). אף אחד לא יכול היה לעצור את ההרגשה. גם לא ביתי הבכורה, שבאמת ניסתה לעייף אותי.
אני זוכרת שאחרי הלידה, התחשק לי לרוץ מרתון, הייתי מלאת אנרגיה, ושמחה, כמו שבאמת מעולם לא הייתי (בעלי עדיין טוען שהיה לו יותר קשה מלי, כי הוא כמעט התמוטט אחר כך מעיפות).
ועכשיו למה? הורמונים? הרי יש לכולן, אז מה ההבדל?
להיות כנה - לא יודעת.
מבחינה אובייקטיבית זו היתה לידה קשה מאוד - מעל 36 שעות של צירים צפופים ומכאיבים, בלי אפידורל, בלי אף חומר זה כלשהו, מים שלא ירדו לגמרי, וארוך ארוך ארוך.
יש לי כמה הסברים - זו היתה לידת בית. האוירה גם בבית שלי, וגם אצל אילנה היתה נוחה ונעימה כל הזמן. לא ניאונים של בית חולים, לא צוות עם עצות, רק אני, והאיש שאוהב אותי, נוגע מלטף, ממסז'. היה לי אמון מלא באילנה שמש, ועזרה גדולה בשיכוך כאבים מהג'קוזי. בלי המקום, ובלי התמיכה מסביב זה היה אחרת.
שנית - יצאתי בריאה ושלמה מהלידה. בערב הלכנו לבית החולים לבדוק את הילדה, ולא האמינו לי שילדתי באותו הבוקר. הלכתי, ישבתי, חייכתי, ולדעתי - זהרתי.
אני באמת חושבת, שלבתי החולים יש יד (דומיננטית מאוד) בהפיכת החוויה לסיוט, ולזכרון רע. לא במודע, לא בכוונה, לא בשליטה, ובעיקר - זה לא בר שינוי, זה מובנה בכך שזה מוסד גדול, שמבחינתו, זה לא הרגע הגדול בחיים, זה פס ייצור. אז כמה שהצוות יהיה מדהים - תמצאי את עצמך עם צינורות מכל מיני אברים, לא תמיד עם יכולת תנועה (תנועה, תזוזה ומה שלא תרצי זו הדרך ללדת, לא בשכיבה על הגב), ועם החלטות שמתקבלות לא ממש בשיקול דעתך, כי אין ממש שיקול דעת במהלך לידה.
כמובן, שכל מה שכתבתי זו הסתכלות סובייקטיבית שלי, אבל - מבחינתי, אחד השיקולים כשחשבתי על לידת בית היה, שכל הנשים בסביבתי הקרובה, וכל הנשים היקרות לי, תארו את החוויה כטראומה. לא יתכן, שאירוע כל כך חשוב, יהיה כל כך טראומטי. מסתבר, שזה ממש לא חייב להיות ככה, זה שאלה של איך עושים את זה.
קרני חוץ מזה -
|
תוכן התגובה:
|