מעצימה - איזו מילה מחייבת וגדולה...עצומה. אני יושבת בלילה, מתקשה להרדם, אחרי ליווי של לידתה של אחותי בשעות האחרונות בלידת הבית שלה. אני בוכה. יש בבכי שלי שמחה וגם עצב, התרגשות ורגשות שאין להם שם. כל הרגשות היו איתנו בחוויה הזו. עברנו דרך תקווה, אכזבה, כאב, פחד, כעס, שמחה, עצב, עוצמה וחוסר אונים. היינו בני אדם. טעינו, ניסינו, חששנו, נכשלנו, ניסינו שוב, התגייסנו, התייאשנו, התמלאנו בתקווה ואהבנו. ביחד. וגם רוקנו מים ומלאנו אותם, נרטבנו וצחקנו, צעקנו ונהמנו. האם זה היה מעצים? האם להיות בני אדם להרשות לעצמנו להיות מי שאנחנו בכל רגע עם מה שקורה לנו זה נקרא מעצים? ההבנה העמוקה שלנו שהאכפתיות והאהבה ובעיקר האנושיות שלנו הם מה שאנחנו כל כך צמאים לו וכל כך זקוקים לו וזה כל כך פשוט וכל כך קשה לפעמים. בסוף הלידה החזקתי את התינוקת החדשה בידיים שלי. אמא שלה הלכה להתקלח והתינוקת המתוקה והשמנמנה הכניסה את האגודל שלה לפיה ומצצה אותו בשלווה. וזהו. הסערה הפכה לשירה.
|
תוכן התגובה:
|