ביחס להבדל בין הפורום הזה לשאר העולם, ןמשום כך אני כאן: הגעתי לפורום באמצע ההריון, וזה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי. למדתי כל כך הרבה על ההריון, הלידה הצפויה, קראתי סיפורי לידה ובכיתי כמו משוגעת, והתכוננתי בכל מאודי לחוויה המעצימה הצפויה לי. הרי למעשה, אילו היה נוחת כאן מיישהו מעולם אחר, לא נראה לך שהוא היה מניח שהחוויה של האישה בהביאה חיים חדשים לעולם היא מעצימה? אני חושבת שהחוויה אמורה להיות מעצימה, שהרי אין מופלא מהדבר הזה, להוציא מקרבך אדם חדש (ועוד אהוב כל כך!), אלא שבתרבות שלנו כאב זה דבר שצריך להחליש, לדכא, למגר, ומשום כךבראש ובראשונה ממקדים את הפוקוס בכאב, ולא בלידה. וכך את מוצאת נשים מבועתות לאורך כל ההריון (וכגמובן סובלות נורא במהלכו) ממה שהולך לבוא בסוף, כי מה שבטוח סיפרו להן, זה שלידה זה כואבבבבב (וזה נכון, אגב). ואז הן מגיעות לבית החולים ומפקידות את גופן בידי מי שמיילד אותן, ולא טורחות ללדת. אני הייתי אחוזת התרגשות לאורך כל ההריון ועוד יותר ככל שהתקרבה הלידה, חיכיתי לחוויה הזו ולא פחדתי לרגע מהכאב (בין השאר כי אמרתי לעצמי שמקסימום אקח אפידורל, שלא לקחתי בסוף, אבל גם משום שידעתי שזה הולך להיות כאב טוב, כאב שמביא חיים). חיכיתי לחוויה מעצימה והיתה חוויה מעצימה, לא יכול היה להיות אחרת. אז מנצלת את ההזדמנות להודות שוב למקום הזה ולנשים המופלאות שכאן על שהביאוני עד שם, ועד הלום.
|
תוכן התגובה:
|