רוצה להתסכל על התמונה מזווית קצת אחרת... אקדים ואומר שאני עונה בדיוק על התיאור שלך, ליאתיתי. אני אמא לשניים קטנטנים, עייפה, עם עיגולים כחולים מתחת לעיניים שלא היו שם לפני כמה שנים, שחוקה מלעבוד במשרה תובענית, ומכך שהחיים שלי הם תמרון בלתי נגמר בין כל המחוייבויות שיש לי לכל העולם. ובכ"ז... יש לי כמה חברות רווקות בנות גילי. כבר לא ילדות, מתקרבות לגיל ה-40. גם הן כבר לא נראות ממש כמו שנראנו כולנו שהיינו בנות 20 ומשהו. גם להן צצו קמטים מסביב לעיניים, וקצת שערות לבנות פה ושם, אם כי יש להודות, הבטן שלהן שטוחה יותר, הציצי מורם יותר, והמבט בכ"ז פחות עייף... אבל בודד כל כך... הן, אלו שאין להן משפחה, ולא מבחירה, נמצאות בחיפוש מתמיד אחרי האהבה... מחפשות כן להקים משפחה.... מרגישות שהחיים חולפים להם בלי שיש להן עם מי לחלוק את מה שעובר עליהן, וגם מרגישות די אאוטסיידריות כאשר מסביב אנחנו, בנות גילן, רובנו, בכ"ז טרודות רוב היום בחיי המשפחה שלנו. הקריירה שלהן נוסקת לעומתי, הן מטיילות ומבלות, ואני כמעט לא... ובכ"ז.... הייתי שם עד לפני כמה שנים, הייתי לבד, הייתי בלי, בלי בן זוג ובלי משפחה, חופשייה אבל כל כך בודדה. לא הייתי חוזרת לשם תמורת שום הון שבעולם. מעדיפה אלפי מונים לשבת עם יתר האמהות העייפות במסיבה של הגן, לצאת מהעבודה בחופזה גם אם נפל משהו סופר חשוב, כי יש לי גוזלים לאסוף מהגן, להתרסק במיטה בערב בלי שאפילו פתחתי ספר או מחשב, ולהתעורר באמצע הלילה - לא בשביל סקס, אלא כדי להניק ולהחליף טיטולים. כי בסוף היום אני מעדיפה להתבגר כ"אמא", עם המשפחה הצומחת שלי, ולא להיות שם, מצד השני של המתרס. הבאתי חיים לעולם, הבאתי גוזלים קטנים שתלויים בי, וכמה שהתלות הזו שוחקת, היא גם מהווה מבחינתי את המימוש העצמי הכי אולטימטיבי עבורי. הטיפול בגוזלים, הטיפוח הפיסי והרגשי שלהם, לראות אותם גדלים, לומדים לתקשר, להתנהג, לומדים לאהוב... זה פשוט סם החיים מבחינתי. בין אם אנחנו הורים ובין אם לאו, כולנו מתקמטים, ומתבלים במשך החיים, אמנם להקים משפחה זה מתיש ותובעני בייחוד לנו האמהות, וגוזל מאיתנו את כל האנרגיה שיש ושאין לנו, ובכ"ז.... אני אעדיף תמיד להשתייך לאוכלוסיית האמהות השחוקות שנפגשות במסיבה בגן, מאשר לנשים שעדיין לא מצאו את הדרך שלהן למשפחה משלהן. מירי
|
תוכן התגובה:
|