מעניין שלשם קראתן אותי, כי לא לשם כיוונתי.
אין בי השוואה. רווקוּת או בחירות אחרות לא הן עומדות מול עיני. חיים אחרים כן. סליחה, חיוּת אחרת.
כבר כמה שנים שאני מנסה לפצח את הקוד הזה. הקוד הזה שעושה את כל ההורים שאני מכירה לעמוסים ולא רק במספרים של שעות. זוגיויות שהופכות למטלה שלא ממש רוצים להשקיע בה, ילדים שסוחטים מיץ ועוד מיץ (ומה אם אח"כ הם מזריחים את הלב, פעולת הסחיטה קיימת), משרות לא מספקות, חיים סדורים של ימים מפרכים, והרבה הרבה הרבה תסכול. עייפות לאה ותסכול.
אני מנסה לחשוב - מי אמר שחייבים ככה? לא יודעת, לי אף פעם לא אמרו שזה כ"כ נפלא, גם לא שזה קשה. משערת שהצלחתי להרגיש את זה ולהתעלם כמובן בלי מצמוץ, כנראה בזכות אותו שקר חולש עמים, ששם, נכון, אבל לנו הוא כבר לא ישנה מאום.
מחשבה יוצרת מציאות...
ואולי, כשנעשה ולו פעם ביום או כל היום אקט עם טעם, טעם בשבילנו אמיתי מהבטן, בין אם זה בעבודה, ובין עם הילדים, או הבעל, או חברה, או העולם, או ממש ממש על אמת עם עצמנו, אז לא נהיה בעלות עיניים כבויות? לפחות לא רוב הזמן. ואקט של טעם לא יכול להיות טעם שהוכרע בראש, אלא כזה שידוע בלב. מקווה שאתן איתי. טעם, מהות, עשייה, משמעות, מימוש. למה שהעיניים שלנו לא ישדרו את האלה?
והלאה מכך! למה אנחנו נכנעות לחשיפה שמהוּהַ זו זכות קיום אמהית? ואני לא מדברת על הבגדים. אני מדברת על הנפש.
Look inside of you have no fear you will Look inside of you find your way, your thrill Look inside of you you're real- there is no shame Look inside of you to find your heart of flame
(פשוט דחף עז להביא לכן, מקווה שתסכימו לקבל.. (:). ליאתיתי.
|
תוכן התגובה:
|