תודה על שהחזרת אותי למראה זו שעומדים מולה שעות לטיפול עצמי מסור וקטלני בפצעונים. הרבה זמן שלא העפתי בה אפילו מבט, עם הגב המתעגל והעיגולים סביב לעיניים, אמא זה דבר עגול עם המון פינות..
כן, זה מוציא מהדעת לדעת שתיכף אביב ותיכף יפרוץ לשוק צונאמי חדש של בנות ריחניות תלתלים עם עור קורן ושיניים חלביות וחצאיות לבנות ויקטפו את מבטי העוברים ושבים. ולנו, לא את ואני, אני והשיבוטים החזיריים שלי, יביטו בעיניים חלולות בעיניים שלא יבחינו בהן.
אף פעם לא הבנתי, אם אני לא קלודיה שיפר, איך זה שמבפנים אני מרגישה בידוק כמוה? עם אותן זכויות להשתכר להתהדר וליהנות? טוב, זו לא בדיוק הנוסחה של כולן, אך מה שהגדרת כאשה. הלילי הצחור שבלב פנימה.
ותמיד כשנוגעים בזה יש את הטבלה של הרווח וההפסד כאילו זה מול זה, בסופו של יום. ולי נדמה תמיד שהטבלה משקרת.
כי נכון שיש קשר נסיבתי, ושבסופו של יום ניתן לקצור ולאסוף עובדות מלוא החופן, ובכל זאת, משהו במסמך הוורד התחרפן, כמו בהודעה ההיא משלשום, לא? שהוורד השתגע. וזו מן תחושה שלי שאיקס לא מפצה על ווי, ושכל תכליתו הוא לשמור את הזעקה שאיימה לפרוץ ולשמר את קשר השתיקה.
קשר השתיקה לא עשוי מהשקר האחד של אמא ושל המקהלה היוונית של משפטי החתונה. אלו רק אפיזודות פוטומובהקיות. קשר השתיקה הוא בתוכנו. כשאני קוראת לעצמי חזירה וכשאנחנו משוות לחצים. ובסופו של יום כל אחת מקפלת את הזנב ונאספת לפינתה שלה, עם אבותיה ואמהותיה במן פטיט מורט, מאושרת, לכאורה, בשיטת האלימינציה.. מכנסת רגליה עם לוחות הברית של רשימת הישים שלה.
כולם יודעים מדוע נכנסת כלה, איזה יופי של פואנטה עם המתכלה הזו.., לחופה. זה נורא. כדי שמישהו יעשה לה נעים בפיפי. ואז מגיעות השנתיים האלו שאת הולכת לגן דובנוב עם התינוק שתלוי לך בלי לפגוע בזכויות שהרווחת בעמל כאמא משקיענית ונהדרת, אך רק בסתר הלב את מקווה שה'הם' ישאלו את עצמם אם באמת את אמא (כל כך צעירה!) או רק הבייביסיטר. והבטן השטוחה מתנהגת נחמד לעוד שלוש שנים או שלא אבל יש לך איזו בטן שטוחה אחרת לנפנף מעליך את כל הפיח.
כי עשית את שלך וילדת ואת אמא מסורה והשקעת והשקעת והשקעת אז שיעזבו אותך בשקט עכשיו, מי יעזבו? הם? הם בקושי הוציאו מילה מהפה. זו את שאכלסת את המקהלה היוונית הצווחנית הזו בראשך, פרי האנסמבל יציר כפות חייך. בפועל בקושי מישהו סינן לך פעם וחצי שנו יאללה תתחתני או יאללה תעשי ילדים או יאללה אחר שאת הדפת בקלילות של מי שמעיף זבובון. אך מקהלת הפטישים המשיכה.
מי מכופף לנו את הגב? מי מלבין את שיערותינו? אנחנו. קוראים לזה אוטואגרסיה. אנחנו הנשים מתמחות בזה. שנים עשורים מאוחר יותר אנחנו מבקרות בבקום של הממוגרפיה והאלו. חלק מאיתנו מזדכות על הציוד בקציר הראשון. בנות המזל, האדוקות בדת הסביר, צולחות וצולחות עוד ועוד עשור ועוד ועוד עשור.
והמהיהות הזו של השכל מרוב 'תסתמי' אוטומטי, טבעי כמעט, שצמח לנו כמו שריר אנטגוניסטי המזדקף לכל הרמת ראש, מוחקת אותנו נים ביי נים. לחיים מתרוקנות, עיניים הולכות ועששות, פירות הבאושים של אוטואגרסיה. אל תפגע בי, אני כבר אתאבד טוב יותר, ובשקט. עד שכל מה שאנחנו מצליחות להוציא מהפה כבר יוצא כמו שניצל ממושמע שרק מחכה לפטיש, שטוח לגמרי. סליחה שנולדתי, באמת שלא רוצה להפריע. ואוצר המילים מתמעט. הווינדואוס מתחיל את השאט דאון שלו. צודק. שומר כוחות. אולי יקרה נס ולפחות לא לאבד הכל בפעם אחת.
למה אנחנו לא בועטות בזה? כי נדמה לנו שאין לאן לברוח. בדיוק כמו בגטו. למה הם לא ברחו??
שמישהי אחרת תעשה בבקשה את הקלוז'ור, תביא את הדלי עם המים החמים ומרכך הכביסה שיריח פה נקיון ופרפרים של תקומה
|
תוכן התגובה:
|