אני לא רואה את זה קשור דווקא לאמהות, אלא לאיך אנחנו חיות את החיים שלנו על כל צדדיהם. (אני כותבת בלשון נקבה, אבל זה נכון גם לגברים) האם אנחנו נסחפות עם הזרם של ה"צריך", "אי אפשר אחרת", "אין ברירה" ("צריך מקצוע טוב", "אני לא יכולה לעזוב את העבודה המבאסת הזאת עכשיו כי איך אתפרנס?", "אין לי זמן לעשות משהו מפנק בשביל עצמי כי...", וכו...) ולאט לאט כל החלומות שהיו לנו פעם נושרים ונעלמים. ואני כבר לא אוכל להיות X כי אני כבר מבוגרת מדי, ואני כבר לא אעשה Y כי צריך נסיון ועוד לא התחלתי... ושלא לדבר על החיפוש אחר האושר מחוץ לנו - "אני רק אפגוש את האיש הנכון ואז אהיה מאושרת", "רק אצליח להיכנס להריון", "רק אקבל את הקידום"... ומה עד אז? ומה אחרי שזה קורה?
אני לא מאופרת, והשיער שלי לא מי יודע מה, אבל זה בגלל שאין לי כח להתעסק בזה. אני יפה כי טוב לי עם עצמי. העיניים שלי לא כבויות, ובדרך כלל יש לי חיוך על הפנים. והסוד הגדול? נראה אם אני יכולה לנסח את זה בקצרה -
- להתמקד בדברים הטובים, אפילו אם הם קטנים ורגעיים. לראות אותם, לברך עליהם, להתענג עליהם עד תום.
- לא לוותר על תשוקות הלב. ואם לא יודעים מה הן - להמשיך לחפש. לא חייבים לעסוק בזה בתור מקצוע, גם תחביב זה טוב. העיקר שחלק מהחיים יהיה מוקדש לעשייה שמשמחת אותנו, שמרווה אותנו. והחלק הזה ילך ויגדל ככל שנהיה כנות עם עצמנו ונגלה מה אנחנו באמת רוצות.
- לוותר על השיפוט העצמי ועל ההכאה על חטא. אם טעיתי אתמול, אז בסדר. אלמד מה שצריך, ואחר כך אשכח מזה. היום יום חדש. אפשר להתחיל מחדש. מותר גם להיכשל, זה חלק מהתהליך.
זה על קצה המזלג. צריכה לרוץ לבשל ארוחת צהריים.
|
תוכן התגובה:
|