|
1/5/2002 21:59
|
רוני
|
מאת:
|
|
משום מה סיפורי לא נכלל ברשימתה של רויטל, אולי מפני שנערך לפני 11 חודש בקרוב...
|
כותרת:
|
התחלתי עם ירידת מים, צירים שלאט לאט התחזקו והצטופפו ופתיחה- אין
אחרי כ17 שעות כבר קיבלתי אנטיביוטיקה עם האינפוזיה ולאחר כאבי צירים איומים וזירוז ופתיחה -אין קיבלתי טשטוש (התחננתי שיתנו לי) רוב הזמן הייתי עם מסיכת חמצן.....בשלב כלשהו התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר אם אני אחרי 20 שעות של צירים עם בקושי פתיחה של 2 ס"מ...אחרי שתי זריקות טשטוש שבקושיי "עבדו" עלי ביקשתי אפידורל.
כמעט הגעתי לפתיחה של 3 והרופא ריחם עלי (גם היתה לי מיילדת נפלאה אז שדאגה לי נורא) קיבלתי אפידורל, המרדים בהדסה עחן כרם היה יעיל ומקצועי. הוא הכניס את המחט ----תוך כדי התבוננות במסך הטלויזיה (היה לילה- בוקר של הפיגוע בדולפינריום) בעלי בא לעצור אותו כי הוא פחד והמחט כבר היתה בפנים. אח"כ אמרו לי שיש נשים שמוכנות לחכות למשמרת שלו כדי שרק הוא ירדים אותן כי הוא כ"כ מעולה...
בקיצור: הטישטוש והאפידורל הקשו על הראל והדופק שלו ירד עד 60...פעמייים..
בפעם השלישית שזה היה בדיוק כשהרופא הצליח להעלות את הדופק ביקש השגחה צמודה עלי ויצא - אז זה קרה והובהלתי לניתוח.
גם אצלי הידיים קשורות בצלב והבעל מחכה בחוץ, הקטטר בא בהקלה משום שקיבלתי ים של אינפוזיה ולא יכולתי להוציא לבד ממה שלא הקל על הראל.
אני רק זוכרת שביקשתי שמישהו יחזיק לי את היד ויסביר לי מה קורה אבל כולם סביבי דיברו ברוסית : ( וגם כשביקשתי לראות אותו איך שנולד וביקשתי לשם כך את המשקפיים שהסירו לי - עד שהביאו לי את המשקפיים כבר היה הראל מאורגן..אי אפשר ללטף, להחזיק, להניק, לנשק..
את שוקעת לתהומות הסימום.
הדבר האחרון שאני זוכרת הוא שביקשתי שיוציאו אותו לאבא שלו שיראה אותו.
זהו, להניק לא נתנו לי אלה כ 10 שעות אח"כ דבר ששיגע אותי מאוד, התאוששתי מאוד מהר (איך שנשלף הקטטר- לא נעים)איך שאישרו לי קמתי, התקלחתי ורצתי לראות את הראל שוב מקרוב להריח ,לנשק ,לחבק אותו וכמובן להניק...
בסיכומו של דבר התאוששתי מהר מהניתוח ושמחתי שהלידה היתה כזו מצד שני..יש לי ויכוח עם עצמי לגבי הלידה הבאה, לפעמים אני חושבת שניתוח מתוכנן הוא הרבה יותר טוב אבל מצד שני, קשה לי עם האי נגיעה בתינוק, זה מאוד קשה.
בהצלחה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
