הדבר המפחיד ביותר איש מקצוע מצפוני, הוא ההאשמה בהתרשלות. כל מקצוע. וכל כך קל להגיע למצב הזה. גננת עלולה להיות מואשמת,רק כי חיבקה "חיבוק דב" ילד אלים. זה שבינתיים יכול היה לנשוך ילד אחר, להוציא עין? העיקר ש"מי יודע מה" עשתה הגננת הנפשעת. וכל אחד מאיתנו, במקצועו הוא, יכול להכנס לפינה השחורה הזו, ולהתחיל להוכיח שאין לו אחות.
חלק מן ההתבגרות בהורות,למשל, היא ההבנה בנפרדות. כשלון ילד אינו מוכיח הורות גרועה. גם מקצועית, אין בעל מקצוע נושא על גבו את כל עמיתיו. אינו מתבשם מהמצויינים שבהם ואינו מסריח מאלה שסרחו. כל אחד, נפרד.
אינני יודעת מה קרה ליולדת המסכנה שנפטרה, ואת המעשה אין לשפוט על פי תוצאותיו הקשות. טוב שיש בפורום אינטרנט אנשים שעוזרים זה לזה. העולם בחוץ קר וקשוח, ואין כמו יד, אפילו אנונימית, המושטת לעזרה, כדי לחמם את הלב.
עם כל זאת, אין בכך להתיר התלהמות וכתיבה פוגעת באשר היא. גם לאמא תרזה אסור היה לדרוך למישהו על הרגל סתם כך, אפילו אם סיפרו לה על נזירה שאולי נתפסה על המזבח עם כומר. נפרדות.
מי יתן, למען שלות נפש המשפחה, ולמען הצוות הרפואי, ויתברר שמות היולדת היה בלתי נמנע.
|
תוכן התגובה:
|