|
22/12/2008 13:29
|
לימורית
|
מאת:
|
|
גילי יקרה מאוד,
|
כותרת:
|
כל מילה שאת כותבת לא תסולא בפז!
הבעייה כיום היא שלהצלחה יש הרבה אבות ואמהות, והכשלון לעומת זאת - הוא יתום. המון הצלחות יש, אבל רגע תהילתן קצר וכל השותפים, מטפלים ומטופלים כאחד "גוזרים את הקופון"... כשיש כשלון, קשה למצוא את אלו שיאמרו שזו אחריותם. ועד שנמצאים "האחראים"- זהו כנראה צורך אנושי להפנות אצבע מאשימה, בעיקר כלפי הצד המטפל. כמו שאמרתי היום לחברה בשיחת טלפון, אני שמחה שבבתי המשפט בארץ אין חבר מושבעים, כי התקשורת ויחס ההמונים (כפי שעלה בדיון הזה) לא היה משאיר מקום לזיכוי אפילו מחמת הספק. פסק הדין היחידי שיכול היה להתקבל הוא: אשם. לאור ריבוי התלונות והתביעות בשנים האחרונות התפתחה מאוד לצערי רפואה מתגוננת. רישומים בגיליונות רפואיים מתועדים לא כי צריך אלא כדי למנוע את התביעה של מחר. אתה נותן את חייך ומקריב את זמנך ואת חיי משפחתך להצלת חיים וכלום לא עומד לזכותך כשאתה מואשם ומותקף ברשלנות עוד טרם נבדקו הדברים. כאן, אתה בחזקת אשם עד שהוכח אחרת. בכל טיעון שהוא צריך למצוא את הבעד והנגד, לא לשחות רק בצד אחד של הזרם.
ושוב תודה לך על הכל, תודה על רגעי החוכמה וטוב הלב בלתי נדלה.
חג שמח. לימורית
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|