לגבי הפערים בהתנהגות, אני חושבת שלא ביה"ס אחראי להם, אלא ההורים.
שיעורי העשרה אינם הופכים ילידם ל"רגועים" או "נחמדים" יותר, אלא פניות גדולה יותר של מערכת החינוך לצרכי הילדים - התאמת המשימות ליכולות של הילד, מתן מענה לצרכים מיוחדים, מתן מקום לביטוי אישי ולתמיכה רגשית ע"פ צרכי הילד, בטחון אישי (ותגובה הולמת במקרי אלימות במקום התעסקות בגימוד התופעה ובניסיונות לתאר את המקרים כ'לא מאפיינים' או ככאלה שיכולים להתרחש מחוסר הבנה 'סתמית'). לדברים הללו צריכים מחנכים ולא מורים. מחנכים שבאמת אכפת להם מה קורה עם הילד גם בהפסקה, גם בטקס יום הזכרון וגם בשיעורים מקצועיים...
היום שוחחתי עם חברתי בת מעל ל50, אישה יוצאת דופן. סיפרתי לה על חווית הביצפר שלא מרנינה שלנו ואז גיליתי לתדהמתי שגם הבנים שלה לא ידעו להרביץ (ולכן חטפו...). כמה כאב היה בתאור שלה על החוויה שעברו כהורים ועל החוויה של הילד שלה שתמיד הרגיש אהוב ומוגן עד שהגיע לביצפר.
ולגבי העומס בתכנית הלימוד, ככה זה כבר שנים. אחת מהשיטות להקל על התכנית הנוראית הזו היא להקדים את זמנה ולהעבירה לגן הילדים.
הרבה יותר משמעותי לדעתי - לתת לילדים כלי עבודה, ללמד עקרונות, שיטות עבודה, התארגנות, סדר...
כשלא עושים את זה - הפערים בין הילדים בכיתה רק גדלים ואז היכולת לתת להם מענה הולכת ומטצמצמת (ולא מתוך בחירה, אלא מחוסר ברירה, בעיקר אם מדובר בכיתות גדולות).
אני כבר הגעתי למסקנה שכנראה בביה"ס לא יעשו את זה. בבית אני מלמדת אותו איך עובדים, מיון משימות ע"פ רמות קושי שונות, התמודדות עם טקסטים ומציאת תשובות בטקסט, כתיבת תשובות מלאות והתארגנות בזמן קצוב.
חוצמזה אנחנו עובדים גם על שינון (בע"פ) של לוח הכפל (משחק שעובד על זמן קצוב). בביה"ס כבר שנים שלא נדרשת מיומנות שינון כזו, ואני חושבת שלא בצדק.
חוג טוב לא פותר בעיות התנהגות. (חוצמזה שלחוגים יש זמן ומקום גם אחרי יום הליודים...)
|
תוכן התגובה:
|
