חשבתי המון על כל העניין הזה של שונות בין האחים, צרכים שונים ומגבלות שונות, והגעתי למסקנה (המתבקשת, כנראה) שזה הכל עניין של איך מציגים את זה.
אם מצליחים להתייחס לכל העניין הזה כאל סתם עוד הבדל בין אח לאחות, אז באמת אין שום בעיה.
הבעיה שההבדל הזה טומן בחובו הרבה מטענים של רגישות וכאב. זה לא סתם עוד הבדל בצרכים, כי אסף לא בחר את הצורך להיות מוגן מהשמש ולהיות מוגבל בכל פעילויותיו.
אורחת, מה שסיפרת על הבן של חברייך עורר בי הרבה מחשבות על ההתנהלות שלנו.
אנחנו מאוד משתדלים לשדר שזו המציאות שלו ואי אפשר להתווכח עם המגבלות שהיא כופה עליו, ועם זה אנחנו משתדלים להסתדר הכי טוב שאפשר. אבל קשה לו והוא עצוב, וזה עושה את הכל להרבה יותר קשה ועצוב גם לנו.
ואולי זה גם הפוך? התזכורת האינסופית הזו לטיפול, לתרופות, למחלה שהייתה ועודנה מאיימת על כולנו בסכנת החזרה, הרצון שלנו שכל זה ייגמר כבר והוא יוכל לחוות הכל כאחד הילדים - אולי אנחנו אלה שלא מצליחים להתייחס לכל זה בהשלמה ובקבלה.
ושוב חשבתי על מה שכתבת, גילי, שבני אדם שונים וטוב שכך. אבל מי רוצה את השונות הזו לעזאזל?? איך אוכל להעביר לו את התחושה שזה בסדר, כשאני בעצמי משוועת להקלה ולדמיון בינו לסביבה בנקודה הזו??
ולכל מי שציינה את הקשר ביניהם, זו אכן נקודה קריטית. הם בתקופה של הרבה עימותים ותחרות. נטע מאוד מחפשת את מקומה ולא פעם קובלת על תשומת הלב שהוא מקבל. (לפני שבוע הגענו איתה למיון באמצע הלילה, והילדה הייתה בעננים שסוף סוף גם איתה נוסעים לבי"ח. הצוות שקיבל אותנו אמר שכבר מזמן לא ראו ילדה כ"כ שמחה ומשתפת פעולה..).
קשה לי מאוד לנחש האם תרצה אלינו כדי לא לצאת מקופחת או שתעדיף לנצל את אי מגבלותיה ולהשתתף בכל הקייטנה.
בכל מקרה, מרגיש לי יותר נכון לבוא אליה עם החלטה מוכנה ומגובשת ולא לתת לה להחליט.
ועננת, חכמה שכמוך, לא חשבתי על השאלה האם הצטרפותה זה מה שיגרום לו להרגיש טוב יותר. די ברור לי שזה יגרום לו להרגיש רע יותר אם הוא יהיה בחוויה הזו בלעדיה.
אבל, כמו שכתבה רונה, היא נושאת בנטל הזה בעל כורחה כבר שנים.
אוף!! אני מרגישה שאני רק מסתבכת יותר.
הדברים שכתבתן הולכים איתי כל הזמן. עוד לא הגעתי למסקנות, אבל עוררתן בי הרבה מחשבות. מן הסתם עוד אשוב...
תודה גדולה לכולכן על הזמן, המחשבה וההתייחסות.
|
תוכן התגובה:
|
