היי יקירתי :-) (זה הולך הרבה אחורה....)
מישהי שאלה את חגית ספנסר, מטפלת מדהימה שלמדתי אצלה התמקדות, מאיזה גיל היא עובדת עם בני נוער או ילדים. היא אמרה שמגיל ההתבגרות. לפני זה היא מזמינה את האמא.
אקדים ואומר - אני לא מבינה כלום כלום בויסות רגשי. אין לי מושג מה זה. אז ככה שלשאלה שלך אני לא ממש יכולה לענות, אם יש פה בעיית ויסות רגשי או לא. בכל עניין שהיה לי אי פעם עם ילדי פניתי תמיד לעצמי. לא אומרת שזה נכון. רק שלי זה עבד טוב מאוד :)
התפיסה הבסיסית שלי אומרת שכשאנחנו בוכים אנחנו רוצים שישמעו אותנו. וכל עוד אנחנו ממשיכים לבכות, סימן שמשהו היה חסר בכמה שהכילו אותנו. או שזה היה טוב, אבל עדיין לא הספיק, או שזה לא היה מספיק מכיל (מכיון שאת מתארת המון בכי, אני חושבת יותר על איכות ההכלה ופחות על הכמות). זה כמו כדורי טניס שאנחנו זורקים, כדור אחר כדור, ומחכים שיתפסו אותו. יתפסו - נפסיק לזרוק.
אגב, אני חייבת להוסיף. את נשמעת אמא מעולה. זה שיש לנו נקודה שבה אנחנו לא ממלאים לגמרי את הצרכים (נניח שאני "צודקת"), לא אומר משהו על התמונה הכוללת. זה יכול להיות משהו נקודתי שחסר. בד"כ זה יהיה איפה שהיה חוסר ביחס אלינו בילדות.
לרוב ההורים יש רגשות שהם יכולים להכיל בקלות, ורגשות שלא. את הרגשות שלא הכילו אצלנו, בד"כ קשה לנו להכיל. זה יכול להיות תלוי מגדר - לבן לא הסכימו להכיל עצב, לבת לא הסכימו להכיל כעס - או מסיבות אחרות לגמרי.
שאלה אישית שאת בהחלט לא חייבת לענות עליה: נדמה לי שכתבת פעם שאת בטיפול - את עובדת על הנושאים הללו? כי זה מה שהיתי חושבת עליו, אם זו היתה הבת שלי.
|
תוכן התגובה:
|