לא באה מבית דתי, לא דתיה בעצמי. מאוד אוהבת את סיפורי התנך, תמיד אהבתי. בעיני זה חלק מההיסטוריה של העם שלנו.
בכל סיפורי הילדים יש מרכיבים גותיים וגרוטסקיים. אז למה אתן נטפלות לתנך? הזאב שבלע את סבתא של כיפה אדומה ואז הצייד הרג אותו - זה בסדר? ההורים של עמי ותמי שזנחו אותם ביער -זה בסדר? האמא החורגת של שלגיה שמנסה להרוג אותה זה בסדר? ואלו סיפורים שהילדים שומעים עוד בגן. למה אז אנלנו לא נזעקים, שומו שמיים? גם ההורים של הארי פוטר נרצחו באכזריות ע"י וולדמורט - זה בסדר? ויש עוד מיליון דוגמאות.
אם הילדים לא מתרגשים, לוקחים את סיפורי התנ"ך כסיפורי אגדה, לא רואה סיבה לעשות מזה ביג דיל.
ובטח, לא הייתי מזלזלת בכל אותם אלה שכן מאמינים בספר הזה באמונה שלמה. גם לא הייתי כורכת את זה עם היהודי הגלותי. לגבי שנאה עצמית? אנחנו הישראלים חזקים בזה ואנחנו גם חזקים בשנאת האחר, השונה (הרי כל אחד יודע שבמדינת תל אביב, מעצמת העל של השמאל הישראלי, לא משכירים בתים לערבים, לא נותנים לילדים אתיופיים ללמוד בבתי ספר יוקרתיים בגבעתיים וסביבותיה).
איש באמונתו יחיה.
|
תוכן התגובה:
|