אני חושבת שהמיתוס שאמא תעשה הכל בשביל הילדים שלה ללא גבולות, ואף פעם לא תרגיש קושי עבור עצמה זה שטויות. זה מיתוס וכו'. אבל, מצד שני, כן - אמא (וגם אבא) בדר"כ מרגישים אהבה עמוקה לילדים וגם אמפתיה. אמתפיה לאדם מאד אהוב זה אומר שכואב לך שכואב לו. גם אני לא אוהבת לקום בלילה לילדים, אבל אם לילד כואב משהו אני עושה את זה באהבה. וכן, יום ראשון בגן כשלילד קשה - גם לי זה קשה. אין לי יכולת נתינה אינסופית ובעיקר אני חושבת שלא צריך לתת להם בלי סוף, וצריך לדרוש מהם לעשות ולתרום בעצמם. אבל כשהם חווים קושי משמעותי, בהחלט זה הזמן להשתדל לתת מעצמי את המקסימום.
אני חושבת שקו המחשבה "החיים שלהם דבש" ואין להם קשיים, כי פעם ילדים עבדו בשדות - זו הצטדקות מטופשת. גם היום יש ילדים שעובדים בפרך, גם בתעשיית המין, וגם משועבדים לעבדות בצבאות במדינות אפריקה. אז מה? זה אומר שקושי של ילד ביום ראשון של גן הוא לא ממשי ואמיתי? או כאב של ילד שחולה? ואת בחיים שלך מרגישה שהקשיים שאת חווה חסרי חשיבות, בגלל שאנשים אחרים חולים בסרטן או במצוקה כלכלית קשה?
מאיך שאת מתארת את זה, נשמע שאולי יש קושי ביכולת שלך לחוש אמפתטיה, כלומר להזדהות עם הרגשות של הילדים שלך, ובנכונות הנתינה שלך. זה לא נכון להזדהות יתר על המידה עם הקשיים של הילדים ולהיות מעורערים מהם, אבל גם לא פחות מדי. יכולת הנתינה לא צריכה להיות אינסופית, אבל בהחלט צריכה להיות משמעותית מאד ובעיקר מספקת. השאלה איפה את מרגישה שאת על הסקאלה, אם את באמת כנה עם עצמך.
|
תוכן התגובה:
|
