שניה אחרי ששלחתי את ההודעה, מיד חשבתי עליך. קראתי על מתן תפו"א (נדמה לי) בביה"ח - ואני זוכרת שכבר אז חשבתי - איזה לחץ!!! איך אפשר להרחיק מפיצי כזו שאוטוטו תתחיל לזחול כל פרור שהוא. הרי היא בטח כבר שולחת יד לכל צלחת שעל השולחן, איך מלמדים את הגדולות לא להשאיר קערית קורנפלקס או השד יודע מה...ובאמת - מי מכיל אותך? מי עוזר לך להיות עם היד על הדופק 25 שעות ביממה? ומה העתיד צופן מבחינת האלרגיה? ויש לך בבית איזה מזרק אטרופין או משהו כזה (שלא נדע ולא נצטרך, טפו טפו...)
היום ראיינו ברדיו אבא של אחד מתינוקות רמדיה שבנוסף לכל התופעות האחרות גם ניפגעו ראותיו, והוא מידי פעם נחנק. בכיתי יחד איתו בראיון. מעבר להכל - נדמה לי שהמתח הזה הורס כל חלקה טובה. הוא לא משאיר זמן לתחושות אחרות, איפה ההנאה מהילד?
אני יכולה להעיד על עצמי שאינני כה שאובה לחרדה הזו. אני מאד נהנית לגדל את שניהם, אני אמא טובה , רגועה ומאפשרת. אולי זו הסיבה שזה יוצא בלילות. דווקא בעלי מבין אותי היטב, הוא רק פוחד להעלות את המילים על דל שפתיו, כך ששיחה איתו היא משהו כמו " שלא נדע..., לא עלינו..." וזה מעיב על הנושא עצמו - אז זה לא משהו...
מהמימסד הרפואי אני מקבלת מסרים שאין שום מקום לדאגה, ומפרכוסים לא מתים. דווקא החברות , המשפחה, מבינות היטב את הלחץ האדיר וכן תומכות. ואפילו לטובות והקרובות שבהן לא העזתי לספר עד כמה החוויה הזו(של החלום בהקיץ) עירערה אותי. אולי זה באמת עניין של זמן...
בריאות!!!
|
תוכן התגובה:
|
