את יודעת, כל פעם שאני כותבת או מספרת משהו שקשור לזה אני מיד מתחילה עם הדמעות, והיום כשכתבתי לך לא בכיתי, חשבתי שהחלמתי, ועכשיו למקרא ההודעה הנוספת שלך, שוב הדמעות האלו...טוב, נו, קשה-קשה (בבה לובה), אין לי עזרה, כמעט בכלל, סבתא שלי באה פעם בשבוע ואחותי עוד פעם ושאר הזמן לבד...
הילדות הורגלו למשמעת חדשה בבית, אוכל רק ליד השולחן, אני כל הזמן עם העיניים על הילדה, היא בשלב של זחילה בכל הבית, מציאת פירורים וג'יפות, תפיסתן ביד ו...מילימטר מהפה אני מספיקה להגיע!!!קטסטרופה, אני יודעת שמפרור אחד של מקופלת היא לא תמות אבל בכל זאת אני לא מוכנה להסתכן.
היום היה איתה קטע מצחיק, היא מצאה איזה פרור ובאה להכניס לפה, נעצרה ועשתה לא עם הראש, נקרעתי מצחוק.
חוץ מזה, כל ערב אני מעבירה מטאטא, לא יאומן, פעם הייתי מטאטאה פעם בשבועיים-שלושה.
בעלי בעבודה עד שעות מאוחרות, או שהוא במילואים (כרגע) וגם שהוא בבית, הוא מנסה לעזור, אבל הוא לא בקטע של השתפכויות, למזלי היחידי יש לי את אחותי, שבאמת, בכל מצב היא אוזן קשבת ונותנת עצות טובות, אבל לגבי החלומות אני חושבת שהיא גם לא יודעת, אלא אם כן היא נכנסה לכאן וקראה.
אין לנו מזרק בבית, מכיוון שאין כרגע צורך, אני נשארתי איתה בבית ואני איתה בכל רגע ואף אחד אחר לא נשאר איתה, אם בעתיד נעבור למטפלת או משפחתון, נציידה בהתאם, אבל עד אז אני מקווה שלפחות סויה היא תוכל לשתות ולאכול.
טוב חביבתי, שיהיו לנו רק חלומות נעימים על חתונות שלהם וכד' וכמובן בריאות, בריאות זה הכי חשוב.
|
תוכן התגובה:
|
