וזה לא גורם לה למחשבות חיוביות עליו. זה התחיל עוד לפני יהושע, למשל, בעיניה זה פשוט לא מוסרי להקשות את לב פרעה ואז להעניש אותו על כך שהוא לא משחרר את בני ישראל. היא כבר תפסה את הפרנציפ - אה, נו, הם לא עשו מה שהוא רצה אז הוא בטח יהרוג איזה 3000 אנשים... היא לקחה מאוד קשה את מקרי הרצח האלה, את התיאורים הגרפיים (תלו אותו / אותם על חומת העיר) וכמובן שגם את רצח החיות החפות מפשע. דיברנו על זה שכנראה מי שחיבר את התנ"ך, או מי שהעביר את הסיפורים האלה מדור לדור, אלה היו ההורים שלו, וכך הוא הכיר וידע - שאם אתה לא עושה בדיוק מה שאבא אומר לך אתה חוטף בלי שום פרופורציה. גם הצחיק אותה סוג הדברים שאלוהים מתרגז מהם, והדרך שבה משה משכנע אותו לא לכעוס יותר מדי (אם תיפטר מהם עכשיו כולם יצחקו עליך ויגידו איזה מן אלוהים אתה שלא מסוגל להעביר את העם במדבר... ולא חלילה - לא כל דבר פותרים בהרג, תנשום עמוק, קצת שליטה עצמית לא תזיק).
אז בקיצור, אין לי את הבעיה שאת מתארת, אבל אני מהיכרותי עם עצמי, בהחלט הייתי מעלה את הנקודות האלה אם הן לא היו עולות מצידה.
ובקשר לאגדות - אין מה להשות. באגדות בדרך כלל הדברים הרעים שקורים הם סמליים - האמא הטובה מתה ואבא התחתן עם אמא חורגת = אמי הסימפטית הרגילה משום מה נורא כועסת עליי ואני נורא מפחד. וזה שהרעים מתים בסוף זה מאוד מתאים ומרגיע, ובשום אופן לא כולל את בני משפחתם החפים מפשע ואת החיות שלהם.
|
תוכן התגובה:
|