22/6/2001 16:53
|
הדס
|
מאת:
|
כולן זוכרות את הנשימות מקורס הכנה ללידה? זה הזמן לקחת אחת ארוכה
|
כותרת:
|
מצד אחד, אני מלאת הבנה כלפי הטבעיות (אני נורא רוצה להיות אחת מהן) ומצד שני, אני כבר שבעת אפידורל בעצמי. מה גם, שבאמת כל אחד חווה כאבים בצורה אחרת וקל מאד לאדם מהצד לומר כל מני דברים אבל כששער הכאב שלך נפתח, נדמה כי אולי רק דרך אחת תסגור אותו לעולמים... כשאני קראתי את סיפור הלידה של התינוקת שחר הדבר היחיד שעלה לי לראש זה "איזה כיף לה שכזה מיילד הגיע ברגע הנכון ואיפשר לה ללדת ללא ואקום" וכמובן ניסיתי אח"כ לשכב על הגב ולהרים את הרגליים לאותה תנוחה כדי שאוכל לנסות ולהדגים ברגע האמת למיילדת שלי... שום כעס, שום גועל, שום רתיעה מהלידה שלה. גם אני לא הרגשתי שכותבת הכותרת רוצה לחבק את היולדת ולהראות לה שביל זהב אחר בדרך לאמהות. גם אני מרגישה לעיתים התנשאות מסויימת מצד הסופר-טיבעיות בפורום. לעיתים אפילו אני חוששת שאני מצטדקת על כך שלקחתי אפידורל או אפילו שומו שמיים - ילדתי בבית חולים. נא להרגע. כל אחת מציבה לעצמה ולעצמה בלבד מטרות נעלות משלה. דנה ילדה לידה וגינלית והדהימה את עצמה. אני נדהמתי כשהיא סיפרה איך היא הצליחה לווסת את הלחיצות וממש קינאתי בה. בכל אחת שמצליחה לשלוט בגופה למרות האפידורל אני מעט מקנאה. ענת ב. ילדה לידה וגינלית בלידה שניה לאחר ניתוח קיסרי. איזה כוח רצון וחוסר הכנעות ליכולת הזו לגלוש מהר מהר לניתוח קיסרי... לא חסרות פה דוגמאות בפורום על נשים שהחליטו החלטה אישית והלכו איתה. מה שחשוב שהן החליטו החלטה לגבי עצמן ולא קבעו לכל העולם איך הוא צריך ללדת אלא ניסו להיות חלק מהותי מתהליך הלידה של עצמן. וזה חשוב.
ההחלטה שלי היא בעיקר לחזור עם ילד הביתה. בדרך זו או אחרת.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|