פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

22/6/2001 17:05 טובה קראוזה - דיאטנית קלינית מאת: סיפורי לידה כותרת: איני היחידה שמאמינה שחלק משמעותי מהלידה וממהלכה (למעט מקרי חירום) מושפע מהפן הפסיכולוגי. לשם כך אני, ואחרות ודאי, מאמינה כי חלק מהכנה ללידה אופטימלית עבורנו הוא על ידי הקפתנו בחיובי והרחקת השלילי. מאידך - אני בעד להיכנס אל הבלתי נודע עם מקסימום המידע שאפשר ולדעת גם על תרחישים טובים פחות. לדעת, אך לשים את הדגש על מה שמבחינתנו יקדם את הרצוי עבורנו. אני מתעודדת מקריאת סיפורי לידה נפלאים ומשתדלת לא להיבהל מסיפורי לידה נפלאים פחות, אך לדעתי לכל אחד מהם יש מקום באותה מידה. מכל אחד לומדים משהו. כל סיפור הוא רק חלק קטן מהפאזל שאנו משלימות לעצמנו לקראת הלידה. כך לפחות אני רואה את הדברים, ואני מעודדת נשים שלידתן לא היתה כפי שציפו כן לכתוב כאן את הסיפורים שלהן, כדי שלא יחשבו שיש כאן קריטריונים מסויימים, גם אם וירטואליים לחלוטין, להעלאת הסיפור שלהן בכתב. ולראיה, הנה הסיפור שלי, מלפני ארבע שנים. מאחלת לכולן לידות קלות יותר. יום שבת, 16 באוגוסט 1997 קולנוע "סטאר" בהרצליה, הסרט "גברים בשחור", אחלה סרט, רק ההרגשה כבר לא כל כך טובה. אני כבר שבוע 41 וארבעה ימים וכבר קשה לי ונמאס לי, ובכל הביקורות שעשיתי עד עכשיו נאמר לי שהראש של העובר גבוה ושהסיכוי שלי לקיסרי גבוה אף הוא. יום ראשון בבוקר. אני מחליטה ללכת לטיפת חלב למדוד לחץ דם. אני מרגישה ממש לא טוב. די חולשה וסחרחורת. בטיפת חלב לא מצליחים למצוא לי לחץ דם. אני מדדה לסופר וקונה קרואסונים, שיהיה בבית. וכל הזמן הלחץ הזה בבטן התחתונה, אוף. אני חוזרת הביתה ומנסה להסיח את דעתי על ידי קריאת הספר "האלכימאי" שקניתי לפני כמה ימים ונמצא בצמרת רשימת רבי המכר. אחרי הצהרים הלחצים ממשיכים. אני מדברת בטלפון עם גיסתי שהיא רופאה ואם לשלושה, היא אומרת לי שהצירים בעצם מתחילים. בעשר בלילה, בשירותים, מתגלה לעיני הפקק הרירי של צוואר הרחם על התחתונים. אני שומרת אותם בתוך שקית להראות לכל המעונין בחדר הלידה. הצירים מתחילים לכאוב, אבל לא יותר מכאבי מחזור. בטלוויזיה יש E.R, אחת הסדרות האהובות עלי, שני הפרקים האחרונים לעונה. אני מנסה להתרכז. בעלי הולך לישון, כדי לצבור כוח לקראת הבאות. התקלחתי ואכלתי משהו. ליתר בטחון, שמתי את הקרואסונים בתיק. למה דווקא כשאני יושבת לי בסלון עם צירים מראים לי איך לבת הזוג של פיטר בנטון נולד פג? ככה יפה? טוב, אני ממילא לא כל כך קולטת מה יש שם בטלוויזיה. עוד התייעצויות טלפוניות, ועוד התבוננויות בשעון למדוד את הרווח בין הצירים. בשתיים בלילה, אור ליום ב' ט"ו באב, יש עשר דקות בין ציר לציר, ומתארגנים לצאת. הכבישים ריקים, הלילה חם ומהביל, אני נושמת נשימות בטן ומאד מרוצה שהלידה מתחילה עם צירים "כמו בספר". את הש.ג של בית החולים אני עוברת בצעד קל ובדיצה, הגענו לחדר ההמתנה של חדר הלידה. מכניסים אותי למוניטור ושוכחים ממני. אני עוד עם הספר, מה הוא נודד לו שם רועה הצאן הזה ואת מי לעזאזל הוא פוגש??? הצירים יורדים לכל עשרים דקות. השיאים במוניטור נמוכים בצורה מאכזבת. בארבע בבוקר עושים לי גם אולטרה-סאונד ומתמצתים בפני את העובדות: אין לך בכלל פתיחה, אבל יש לך מיעוט מי שפיר, אז נאשפז אותך להשגחה ביחידה להריון בסיכון גבוה ומחר בבוקר נעשה הערכת משקל עובר, ונראה איך מתקדמת הלידה שלך. הרבה ברירות אין. נותנים לי את הכותונת הגדולה והורודה, אני מדדה למחלקה הסמוכה ומבצעת בדיקת שתן. לאכול אני לא מסוגלת, כי יש לי קצת בחילה. לישון בטח שאי אפשר, בגלל הצירים. אני מעבירה עם הצירים איכשהו את הזמן עד שמונה בבוקר. איזה תור לאולטרה-סאונד! אין התחשבות באישה עם צירים? אני לא מסוגלת לשבת ככה ולחכות, אני יוצאת לטייל במסדרון, ומגלה שאם אני רצה במדרגות, הציר לא כואב לי. אני מתחילה לעלות ולרדת מדרגות בריצה עד לאפיסת כוחות. התור הגיע, הכל בסדר, תודה לאל, העובר מוערך בשלוש ארבע מאות. בינתיים מגיעים ההורים שלי. אני לא מסוגלת לראות איך הם רואים אותי סובלת, ומבקשת מבעלי לשלוח אותם הביתה. שום דבר לא מתקדם. כל רבע שעה יש צירים אבל מעבר לזה, אין שינוי. שני בצהרים. הארוחה מוגשת אצל חברותי לחדר ביחידה להריון בסיכון גבוה. שתיהן בתחילת ההריון ובשמירת הריון. הן אוכלות, אני מטפסת על הקירות. הקירות, מצידם, לא נענים לי. בינתיים האחיות חולקות שבחים לגבורתי ולעובדה שלא השמעתי ציוץ למרות הצירים. ועוד ביקור רופאים, ועוד אחד, וכולם דוחפים את האצבעות שמה פנימה, איה זה כואב! בשבע בערב הוחלט לתת לי פרוסטגלנדין, זירוז וגינלי בצורת פתיליה. נרדמתי לעשרים דקות והתעוררתי עם ציר כואב לאללה. עוד שעות של כאבים והתהלכויות אנה ואנה עם מסאז'ים מהבעל וחיבוקים. "שיוציאו אותו כבר" אני מסננת, ומבטיחה להזכיר לו בכל הזדמנות כמה כאבים היו לי בלידה שלו (אמא פולניה או לא פולניה?). לא יכולים לתת לי כלום לשיכוך הכאבים, כי רוצים שהלידה תתפתח. הצירים גוברים, אך הפתיחה איטית ביותר. בשלוש בלילה, אור ליום שלישי, אני מועברת לחדר הלידה. שאלון של המיילדת (מה יעזור ללידה אם ידעו באיזה גיל קיבלתי מחזור?), חוקן, מקלחת מבורכת, פיטוצין לזירוז הלידה ופטידין לשיכוך הכאבים. אני שוקעת, כמסוממת, עם הביפים של המוניטור לשינה טרופה. אחרי עשרים ותשע שעות של צירים נגמר לי הכוח. רציתי לידה טבעית, לא רציתי זרוזים, טשטושים, שיכוך כאבים, אבל אני יודעת שאפשר לסבול את הצירים עשר, שתים עשרה, חמש עשרה שעות, לא עשרים ותשע. השעות נוקפות, ומתחלפת המיילדת. הכאבים מטלטלים אותי, אני לא יכולה להתאפק יותר, ויוצאים ממני קולות שבחיים לא חשבתי שאני מסוגלת להשמיע. "עוד קצת" אומר בעלי שמסתכל כל הזמן על המוניטור "הנה, זה מגיע לשיא ותכף זה יפסיק". זה הזמן לקבלת האפידורל. בדיוק כשהמחט עומדת לחדור לגב יש לי ציר. גיסתי מחזיקה אותי חזק חזק שלא אזוז. נורא פחדתי מהקטטר, ולמזלי לא הרגשתי אותו בכלל. עכשיו מגיע החלק הטוב. המוניטור משתולל ואני לא מרגישה כלום. השעות חולפות בנעימים עד לארבע וחצי אחר הצהריים. המיילדת, שהתחלפה בינתיים, דוחפת אצבע, ואומרת, זהו, פתיחה מלאה, עוד מעט תוכלי ללחוץ. ביקור רופאים. הרופא דוחף גם הוא את אצבעו (טוב שלא מרגישים כלום) ואומר "הראש גבוה מדי, צריך קיסרי". כל המתח והתסכול והכאבים מתפרצים ממני כמו אדים מסיר לחץ, ואני פורצת בבכי. "זה יותר טוב לתינוק" אומרת גיסתי, "תנו לי קצת לבכות" אני מבקשת "ואחר כך יהיה בסדר". ובאמת, אני מרגישה טוב יותר אחרי הבכי. מתחילים להכין אותי לניתוח. "את לובשת ביקיני?" שואלת אותי המיילדת לפני שהיא מגלחת את הקו הראשון של שיער הערווה. "בטח" אני אומרת.( מה אני פראיירית שיחתכו לי במרכז הבטן?) אוספים לי את השיער בגומיה מאולתרת ושמים לי כובע אמבטיה, מחתימים אותי על הסכמה לניתוח. אני עוזרת לצוות לעבור למיטה על הגלגלים, נפרדת מהבעל ונוסעת לי לחדר הניתוח. בחדר הניתוח משתמשים בכל יד למשהו אחר. לאחת מחברים עירוי, לשניה, גוד נוס וואט, ואחת האחיות זועקת: "אין לי כאן הסכמה לניתוח". "תביאו, אני אחתום" אני אומרת, מקשקשת איזושהי חתימה, הרופא מגיע, ויוצאים לדרך. המרדים שם עלי את מסכת החמצן, ואני מבקשת ממנו לבדוק שזה החמצן מהבלון של החמצן. הוא גם מבקש ממני להגיד אם אני מרגישה משהו, כי הוא מוסיף לי אפידורל. אני בדיוק באמצע ציר שלא נגמר, בטח הוא מפגיז אותי במינון. אני שומעת ספירה של פדים. אני מכריחה את עצמי להיות עירנית כדי שלא ישכחו אצלי משהו בפנים. עוברות כמה דקות. גיסתי, רופאה בבית החולים, נכנסה איתי. תודה לאל. היא מלטפת את שערי, וזה נותן הרגשה כל כך טובה. פתאום אני מרגישה שהבטן יורדת בבת אחת. שקט. אני מסתכלת על גיסתי, היא מחייכת. אני שומעת בכי. מעבר לפרגוד ששמו לי מראים לי תינוק קטן מכוסה דם וג'יפה. "הכל בסדר?" אני שואלת, "כן" אומרים לי. עוד כמה דקות. מביאים לי אותו, נקי ורחוץ. הוגח לאוויר העולם בשעה רבע לשש בערב. כל ההריון הייתי בטוחה שהתינוק יוולד עם רעמת שיער שחורה, כמו בעלי, והנה תינוק בהיר שיער, עם פלומה עדינה ועיניים בכחול תינוקי, שברור שישתנה בעתיד לחום. "כן חמוד" אני אומרת לו, כמו שאמרתי לו כשהיה ברחם, "שלום" אני מנסה לנשק אותו בלחי, אבל נופלת על השפתיים שלו. זהו. לוקחים אותו. בינתיים מוציאים גוש ענק שנקרא השיליה. אמונה על כל מה שלמדתי, אני מיד שואלת אם השיליה בסדר. מעבירים אותי לחדר ההתאוששות, שם אני פוגשת סוף סוף את בעלי. ואז אני מתחילה לרעוד בלי שליטה בהשפעת האפידורל. אני רועדת כל כך חזק עד כי אני נושכת את פנים הלחיים ואת השפתיים. כולם חושבים שקר לי. לא קר לי! אלוהים, זה יותר נורא מכל שעות הצירים הארוכות... מסתבר גם שעולה לי החום. מעבירים אותי למחלקה. בדרך אומרים לי "להתראות בשנה הבאה". את זה כנראה אומרים לכל יולדת. "בשנה הבאה לא" אני אומרת בחיוך. במחלקה מעבירים אותי לחדר שליד תחנת האחיות. כל הזמן אני שומעת גלגלים. למחרת אני מבינה שאלו העריסות של התינוקות. אני עדיין מחוברת לכל מיני צינורות. בין היתר גם אנטיביוטיקה. אני כל כך רוצה לשתות ולאכול, אבל אסור. מותשת, אחרי שישנתי בפעם האחרונה באותו יום שבת אחרי הסרט, אני צונחת לשינה, רק כדי להתעורר למחרת בבוקר למציאות חדשה לגמרי. עד היום אני לא מסוגלת לפתוח את "האלכימאי", אני פוחדת שיתחילו לי צירים. תוכן התגובה: תגובות נוספות 21/6/2001  22:24 כמה שאת צודקת - יהודית 21/6/2001  23:09 יהודית, איפה אפשר למצוא את סיפור הלידה שלך? (לת) - דיאנה 22/6/2001  01:22 יש כאלה שלהן זו לידה "בסדר" - ריש 22/6/2001  02:45 אחרי שקראתי את זה החלטתי סופית - עידיתוש 22/6/2001  09:18 אתן יודעות מה,אתן ממש מעצבנות אותי!!!- - דנה 22/6/2001  10:07 מהו סבל? - אורית 22/6/2001  10:10 עדית, אני במקרה מכירה את הבחורה שעליה כתבת... - נעמי 22/6/2001  11:35 נעמי התכוונת לעמית או לעידית ? (ל"ת) - עידיתוש 22/6/2001  11:38 אני חושבת שזה הרבה מעבר לכן-או-לא אפידורל - דיאנה 22/6/2001  11:38 סליחה, הכוונה כמובן להודעה של עמית (ל"ת) - נעמי 22/6/2001  11:48 דנה ודיאנה - עידיתוש 22/6/2001  12:27 ועכשיו שנרגעתי טיפה... - זולו 22/6/2001  13:18 (הייתם צריכים למחוק את ההודעה המקורית.....) ל'ת - זולו 22/6/2001  14:39 אני מרגישה שעלתה לי אבן ללב - דניל 22/6/2001  14:56 תסלחו לי, ובמיוחד גב' דניל, זו רמת האינטליגנציה שלכן??? - זולו 22/6/2001  14:58 דנה, מה יש פה להבין? - דניל 22/6/2001  15:02 זולו, אני לא נגד לידה ההית חולים! לא קראת מה שכתבתי... - דניל 22/6/2001  15:09 הי זולו, מצטערת אך אני מוחקת 'קומפלימנטים' על בסיס אישי - רותי קרני הורוביץ 22/6/2001  15:20 תודה רותי - תותשדה 22/6/2001  15:46 רותי, מצטרפת לתוכן של תות שדה (ל"ת) - דניל 22/6/2001  16:35 רותי יקרה, "ממש לא נראה לי ש..." זה אומר הפרשנות שלך - זולו 22/6/2001  16:46 ולפחות תמחקי את הנתיב/כתובת משם!!!!! ל'ת - זולו 22/6/2001  16:53 כולן זוכרות את הנשימות מקורס הכנה ללידה? זה הזמן לקחת אחת ארוכה - הדס 22/6/2001  17:02 הדס - כמה שאת צודקת ובנות - עידיתוש 22/6/2001  17:12 עידיתוש - זולו 22/6/2001  17:14 טובה - את גדולה איזה סיפור מגניב... - עידיתוש 22/6/2001  17:20 זולו - אולי הייתי מנסחת את הכותרת אחרת ומפנה לקרוא סיפורי הריון באתר שם - עידיתוש 22/6/2001  17:34 בואי נסכם את זה ככה לפני שאני פורשת... - זולו 22/6/2001  17:52 זולו, על ההבדלים - דניל 22/6/2001  17:54 טובה, תודה על השיתוף בסיפור הלידה. עוד לא ילדתי אבל בהחלט הרגשתי הזדהות והשתתפות עם התחושות. תודה (ל"ת) - דניל 22/6/2001  18:08 עוד דבר: מי שמפרסם את דבריו ---באינטרנט--- ולא משנה באיזה נושא צריך לדעת שזה ---אינטרנט--- - דניל 22/6/2001  18:14 טובה, כ"כ נהיתי לקרוא. הצלחת להעלות כל כך הרבה פרצופים על פני תוך כדי קריאה. תודה. ל"ת - אורית 22/6/2001  18:40 יש לי ביד כד גדול של מים קרירים - תותשדה 22/6/2001  19:09 בנות, אל תשכחו שיש גם נשים שבוחרות בלידה לא טבעית למרות שהן יודעות את כל מה שאנחנו יודעות. - נעמי 22/6/2001  23:08 זולו הלוחמת (איזה שם מתאים בחרת לך...),אני איתך בכל מילה! תפסיקו לזלזל באלה הבוחרות לא כמוכן- - דנה 22/6/2001  23:10 ניחוח קל של יהירות וחוסר רגישות עולה מהמסך - ענת ב 22/6/2001  23:23 דדדדדדדיייייייייייייי השבת נכנסה תפסיקו לריב ! בואו נשמור על שלום בית ונחליט שכל אחת מכבדת את החלטותיה של האחרת - עידיתוש 22/6/2001  23:26 ומשהו אישי שאסור - אצלי השבת נכנסת היום בשעה 12 בלילה ועד אז אור והיום היום הראשון של הקיץ אז המון מסנני קרינה וקיץ נעים ומרענן לכולכן ! (ל"ת) - עידיתוש 23/6/2001  00:46 בהמשך לענת ב - ריש 23/6/2001  08:20 כמה תגובות לכמה אנשים פה - stam 23/6/2001  11:51 ל"סתם" על איזה התייפיפות את מדברת - עידיתוש 23/6/2001  12:07 לא יכולה להתאפק יותר. - שרון-ש 23/6/2001  12:09 אולי עידיתוש סוף סוף תגרום לכן להבין מה הכוונה בבחירה! אם לא אז... ל"ת - דניל 23/6/2001  12:11 ולטובה היקרה - תודה על הסיפור האישי, - שרון-ש 23/6/2001  13:04 דניל-מזל שאת פה ללמד אותי.ומזל שאת וירטואלית בשבילי.ל"ת - דנה 23/6/2001  13:20 עזבי, דנה, חבל על המאמץ, דניל היא דניל היא דניל, את לא מבינה??? ל'ת - זולו 23/6/2001  13:28 דברים שרואים מפה לא רואים משם (וטוב שכך) - יעלה 23/6/2001  16:37 למי שיש עוד כוח ­ על סיפורי לידה - נועה 23/6/2001  20:19 שרון - ש אני הראשונה לשמוע את סיפור הלידה שלך כי אני מאוד מבינה את מה שאת אומרת והבנות מרוב ויכוחים כבר גורמיל למה שאמרתי ל*נ*ט*י*ש*ה ועצבים מיותרים די בבקשה ! עד עכשיו היה ממש כיף אל תקלקלו ! (ל"ת) - עידיתוש 23/6/2001  20:32 בנות - - עידיתוש 24/6/2001  12:28 תודה עידיתוש. ל"ת - שרון-ש

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש