|
21/6/2003 09:59
|
לירון
|
מאת:
|
|
רותי
|
כותרת:
|
סליחה שאני לא מחבקת (אה, ביקשת שלא...), אבל אני כועסת. לא, אני לא כועסת עליך כי את לא אוהבת, אני כועסת עליך כי את מתרצת. אמא שלי....הילדות שלי.... זה לא תרוץ. את סתם מוצאת לעצמך חיזוקים להרגשה שלך (שזו הרגשה לגיטימית)- השאלה מה עושים עם זה.
אני מסתכלת על המשפחה שלי- אני לקחתי את החיים שגדלתי עליהם, וראיתי מה אני ל-א מוכנה להכניס אלי הביתה (וללב). לעומת אחותי, שכל פעם שמרימה את הקול ואת היד- מתרצת את זה ב'ככה גדלתי'. דא!!! וככה נהנת בילדות? וככה 'אהבת' את אבא? וזה מה שאת מאחלת לילדים שלך? אני לא. אז לקחתי את עצמי בידים, הרבה לפני ש'המחלה' פרצה אצלי, ועבדתי על עצמי. ואני עדין עובדת. הרי 'מחלות' כאלה תמיד זורמות בדם, הם רק מחכות שהגוף/נפש (אותו דבר) יהיו טיפה חלשים, ואז זה פורץ, פוצע....ואין דרך חזרה. הפצע שם- ותמיד יהיה שם. (מכירה את החור בגדר?)
שוב, הרגשות הם לגיטיים, באמת. אני לא מאמינה שאהבה שתמיד זורמת בעורקיים, ואני לא מאמינה שאפשר לאהוב את כולם אותו הדבר, אבל חוסר האהבה שלך היא כבר לא תקופה. היא תקופה ארוכה מידי כדי שתקרא 'תקופה', ולכן הייתי עושה משהו עם זה. לא יודעת מה. אבל משהו. רק את תדעי מה יכול להחזיר אהבה ליושנה.
ולסיכום- קבלתי חיבוק. אפילו שאת לא רוצה. אפילו שאת לא יודעת. יש דברים שלא יודעים ושווה ללמוד אותם. כמו חיבוק.
לירון
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|