|
21/6/2003 18:53
|
תיתי
|
מאת:
|
|
ילד כמתנה
|
כותרת:
|
אוי כמה קשים הם הילדים הגדולים. אני יודעת. מקבלת שוב ושוב ושוב סטירות נפשיות מהם. זה מסתיר ממני את אהובתו ואת כאבי פרדתו ממנה (צלצלתי לחבר שלו לשאול. ראיתי אותו אומלל ולא הבנתי למה. אפילו לא ידעתי שילדי התאהב בפעם הראשונה. איזה עלבון) וזה משקר לי, ללא הנד עפעף. נלחם, עושה דוקא. סתם. ויש לי נסיכה, כלילת המעלות. קודם כל, היא עדיין תינוקת. עושה כרצוני, יונקת, מתרפקת, וילדה. מה שייחלתי לו כל חיי. איך אפשר להשוות את עור הפז לחצ'קונים של המתבגר? לתובענות? אבל כשרע לי, יש לי גברברים קטנים להסתך עליהם. לבכות לצוארם, לספר ולפרוק את צרותי. לבקש שילוו אותי לתחנת אוטובוס והם ברצון מלווים, נותנים חברה ואוזן קשבת. ונחת, והומור, ומקבלים את משוגותי בהבנה, הרי אני אמם! והעזרה שלא תסולא בפז בטיפול בקטנה. אני אסירת תודה להם. הם כבר אינם תינוקות. לא ניתן להשוות אותם לתינוקות וטוב שכך! הם מתבגרי הקטנים. לפעמים פורחים מהקן, ולפעמים יוצרים לי קן חמים. וככל שאני נזקקת להם, הם נותנים יותר ונענים. ואני אוהבת יותר ויותר את בני משפחתי הלא תינוקות. הקצת מבוגרים. ומשהו שמצאתי שטוב לכולנו: כל יום, אני אומרת להם משהו שמשמח אותי מהם, החל משמחת החיים של היותר צעיר ועד כשרון המידאס, להפוך כל אשר הוא נוגע בו,לזהב, אצל הגדול. ומוכנותם ללוות אותי בנגינה (הם טובים ממני, וכמה סבלנות הם מעניקים לי כשאני שוגה בנגינתי שוב ושוב) אני מוצאת דרך לשמוח במבוגרותם, ולא להשוותה לינקותה של התינוקת שלי.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|